ספרים מומלצים


כתבים \ ז'אק לאקאן

יש להשלים את קריאתה של אסופה זו, על מלוא אורכה, כדי לחוש שוויכוח אחד נמשך בה, תמיד אותו ויכוח, אשר אף אם הוא יכול להיראות נושן, הרי הוא מזוהה כוויכוח של הנאורות. כל זאת מכיוון שהוא מרחב שבו השחר עצמו מבושש לבוא: זה המשתרע בין דעה קדומה שאין הפסיכופתולוגיה נפטרת ממנה לבין הוודאות הכוזבת שהאני מתהדר בה בהציגו את עצמו לראווה דרך הקיום. המעורפל מתקבל שם כאובייקט ומלבלב מתוך האובסקורנטיזם השב למצוא שם את ערכיו. אין כל פלא אפוא שמתנגדים שם אפילו לגילוי של פרויד, ביטוי שכאן מתארך לו באמפיבוליה: הגילוי של פרויד דרך ז'אק לאקאן. הקורא ילמד את מה שמוכח בה: הלא-מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה, או, במילים אחרות, של המסמן. האפיסטמולוגיה לעולם תיכשל כאן, אם אין מקורה בתיקון שהוא חתירה תחת הסובייקט. בואה אינו יכול להתרחש אלא באופן ממשי ובמקום שתופסים נכון לעכשיו הפסיכואנליטיקאים. תִעתוק של חתירה זו מהיומיומי ביותר של התנסותם – לעניין זה ז'אק לאקאן מתמסר למענם זה חמש עשרה שנה. חשיבותו של הדבר עבור הכול רבה מכדי שלא יכה גלים. למען לא יבוא לידי סילוף על ידי עסקי התרבות, ז'אק לאקאן הופך כתבים אלה לפנייה אל תשומת הלב. ז'.ל. בשנת 1966 ראתה אור בהוצאת Seuil מהדורה ראשונה ומלאה של ה-Écrits מאת ז'אק לאקאן, ובשנת 1970 הופיע הספר במהדורת כיס מתוקנת, בת שני כרכים, הכוללת הערות חדשות של המחבר. הכרך הראשון של מהדורת הכיס המתפרסם כאן בתרגום לעברית הוא תוצר ראשון של מפעל התרגום של שני הכרכים, פרי שיתוף פעולה בין הוצאת רסלינג לבין פרויקט "דור a – פסיכואנליזה בעיר", המשויך לשדה הפרוידיאני באוניברסיטת פריז VIII ומנוהל על ידי ז'אק-אלן מילר.

מהי הוראתי / ז'אק לאקאן

כל אחת משלוש ההרצאות שנאספו בספר ("מקום, מקור וסוף הוראתי", "הוראתי, טבעה ותכליותיה", "ובכן, יהא זה ששמעתם את לאקאן" [1967]) היא פעולת קומנדו. לאקאן צונח כאן בפני קהלים ארעיים. יש לו שעה כדי לומר להם מיהו ומה הוא עושה. הוא ממחיש להם את הניגוד הבא: הלא-מודע מקובל, הוא אינו מרשים עוד איש, אך אין זה אלא בהשפעתה של תעמולה; הפסיכואנליזה, התרגלו אליה, אך כמו אל אופנוּת תרפויטית, המוגשת ב"סיסמאות" המחזירות אותה אל הכבר-מוכר.

קרא עוד

פירוש החלום \ זיגמונד פרויד

היסטוריונים של התרבות מציינים את פרסומו של פירוש החלום ב-1900 כאחד מרגעי הפתיחה המשמעותיים של המאה העשרים; רגע שבו החלה החשיבה הפסיכואנליטית, ובמרכזה תשומת הלב לתהליכים לא-מודעים, לחלחל לתוך התרבות המערבית. מקומו של פירוש החלום מובטח בכל רשימה של "הספרים החשובים ביותר", כקלאסיקה מודרנית. פרויד כתב עליו: "הוא מכיל את הגילוי בעל הערך הגדול ביותר שנתמזל מזלי לגלות. תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו". לפנינו ארבעה ספרים החבויים בתוך ספר אחד: עבודה תיאורטית מתוחכמת המנסה למפות את מקום החלום בחיים הנפשיים, בעזרת מושגים כמו "מילוי משאלה", "צנזורה", "עיבוי" ו"היסט"; מדריך קליני לחיפוש משמעותו של החלום האינדיווידואלי, המתבסס על ניתוח של כ-180 חלומות צבעוניים מניסיונו האישי והטיפולי של פרויד; חיבור ספרותי אוטוביוגרפי, שבו חושף פרויד באומץ ובכנות מפתיעים רגשות וקונפליקטים מרכזיים בחייו הפרטיים והמקצועיים, מילדותו ועד לזמן הכתיבה; וחלון אל העולם הפוליטי והתרבותי של אירופה באותה תקופה, כאשר אירועים היסטוריים ויצירותיהם של סופרים, מחזאים, ציירים ומוזיקאים מאכלסים את חלומותיו של המחבר ואת חלומות מטופליו. הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1958 כפשר החלומות. התרגום החדש מגרמנית מעביר את לשונו הצלולה של פרויד לעברית בת-זמננו, ואף מבהיר במדויק מה בספר שייך למהדורתו המקורית, ומה להרחבות שפרויד הכניס בו בעשורים הבאים, לעתים תוך שינוי משמעותי בתפיסותיו. הספר מלוּוה במאות הערות שוליים המסייעות לקורא להבין את חשיבתו של פרויד, ואת המוטיבים המופיעים בחלומות שהוא מפרש. נכללים בו שני מבואות ואחרית דבר, הסוקרים הן את מקורותיו ותהליכי כתיבתו והן את גלגולי החשיבה הפסיכואנליטית על החלום מאז ועד היום. מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק אחרית דבר: רבקה אייפרמן עריכה לשונית: מרים קראוס עריכת אחרית דבר: צפורה רמון

על החלום \ זיגמונד פרויד

שנה לאחר פרסום "פשר החלומות" (1900), הטקסט המכונן של הפסיכואנליזה, פרסם זיגמונד פרויד את "על החלום" (1901), במטרה להציג בפני הציבור הרחב את עיקרי תיאוריית החלום החדשנית שפיתח. החיבור הקצר מאיר את אפוס החלומות הגדול שקדם לו ומהדהד בתוך כך את התהליכים העמוקים שהתחוללו בנפשו של פרויד בשנה שחלפה מאז פרסום המהדורה הראשונה של "פשר החלומות". זוהי יצירה העומדת בזכות עצמה ואף חורגת מאותה אנליזה עצמית שפרויד החל לערוך לעצמו זמן קצר לאחר מות אביו, ושהגיעה לשיאה עם גילוים של המיניות הילדית ושל התסביך האדיפלי. ב"פשר החלומות" עשה פרויד את הצעד הראשון בהחזרתו של חקר החלום מחזקתן של הספקולציות הרומנטיות לשיח המדעי הפוזיטיביסטי, וב"על החלום" הוא ממשיך את המהלך ומדגיש ביתר שאת את העובדה שההשתתפות בשיח החלומות שלו אינה מוגבלת למלומדים. ניסיונו האישי של כל אחד ואחד מקוראי החיבור מכשיר אותם לפרש בעצמם את חלומותיהם. סגנון הכתיבה השווה לכל נפש אִפשר לרבים מהקוראים לקחת חלק פעיל בשיח החלומות השוקק שניהלו הוא וראשוני תלמידיו באותן שנים.

מיניות ואהבה \ זיגמונד פרויד

קובץ של מאמרי מפתח של פרויד בנושא המיניות. לפי עורכי הספר "כל מאמר בקובץ מלמד אותנו דבר מה נוסף וייחודי על חקר המיניות ומקומה בתיאוריה של פרויד: מן המיניות הילדית, דרך הפנטזיה והפרווסיה וכלה במיניות הנשית". רוב הכתבים מתורגמים כאן לעברית לראשונה, ובינהם: "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" (1905), "המוסר המיני ה"תרבותי" והעצבנות המודרנית" (1908), "מכים ילד" (1919), על הפסיכוגנזה של מקרה הומוסקסואליות נשית" (1920), "פטישיזם" (1927), "על המניות הנשית" (1931). טענתו של לאקאן, הצועד כאן בעקבות פרויד, כי "המציאות של הלא-מודע היא המציאות המינית", הנחתה את העורכים בבחירת המאמרים ושמשה כציר סביבו נסובה ההקדמה הקצרה שכתבו. שלמה ליבר

הטיפול הפסיכואנליטי \ זיגמונד פרויד

בקובץ זה מופיעים - לראשונה בעברית - כל מאמריו של פרויד על עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי: החל מהמאמר המוקדם והשכוח מעט "הטיפול הנפשי" (1890), דרך סידרת המאמרים החשובה המכונה "הכתבים הטכניים" ( בינהם: "הערות על אהבת-העברה" [1915], "היזכרות, חזרה ועיבוד" [1914] ), וכלה בעבודות משנותיו האחרונות, ובינהם "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים" (1926) והמאמר החשוב והידוע "אנליזה סופית ואינסופית" (1937) . כשמדובר על "טכניקה" או על "כללים", כדאי להזכיר כאן משפט אחד, בעל מעמד אתי מובהק, של פרויד : "בל נשכח שהיחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת, כלומר על הכרה במציאות, ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה מכל סוג שהוא" (מתוך "אנליזה סופית ואינסופית" שלמה ליבר

עכבה, סימפטום וחרדה / זיגמונד פרויד

במהלך חמישים שנות הגותו חולל זיגמונד פרויד שינויים מרחיקי לכת בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו. תיאוריית החרדה שפיתח פרויד בתחילת דרכו ליוותה את השיח הפסיכואנליטי וספגה את השינויים שהכניס במודל הנפשי במשך קרוב לשלושים שנה מבלי שזכתה לרוויזיה מקפת. רק ב-1926, בחיבור "עכבה, סימפטום וחרדה", המתורגם כאן לראשונה לעברית, חזר אליה פרויד לבחינה שיטתית אחרונה.

קרא עוד

הארוטיקה של הזמן / ז'אק-אלן מילר

בספר זה פורש בפנינו ז'אק-אלן מילר, בצורה רחבה ומאירת עיניים, היבטים שונים הנוגעים לסוגיית הזמן בפסיכואנליזה, וכמו כן הוא מציג את השלכותיה האתיות והקליניות של ההתייחסות לזמן בעבודותיהם של פרויד ושל לאקאן. הקורא יפגוש כאן סקירה של היבטים פילוסופיים ומדעיים בסוגיית הזמן. סקירה זו מונחית על ידי שאלה מרכזית: מהו הקשר בין זמן לבין הלא-מודע? התשובה לשאלה זו נוגעת ישירות לכל פרקטיקה המעוגנת בשיח, תהא זו פרקטיקה חברתית בכלל או פרקטיקה טיפולית בפרט.

קרא עוד

הפירוש הלאקאניאני \ ז'אק אלן מילר

התיאוריות של הפירוש האנליטי מעידות רק על הנרקיסיזם של האנליטיקאי. הגיע הזמן למסקנה. הפירוש הוא בראש ובראשונה הפירוש של הלא-מודע. קרי שהלא-מודע הוא הוא שמפרש. הפירוש האנליטי מגיע רק במקום שני, והוא מתבסס על הפירוש של הלא-מודע. מכאן הטעות שמובילה לאמונה שהלא-מודע של האנליטיקאי הוא זה שמפרש. מאחר שלא מניחים א-פריורית שהלא-מודע הוא זה שמפרש, חוזרים תמיד, לא משנה מה אומרים, להפיכת הלא-מודע לשפה-אובייקט ואת הפירוש למטא-שפה. להדהד, לרמז, לאפשר להבין, לשתוק, לדבר כמו אורקל, לצטט, לעורר חידה, לומר למחצה, לחשוף... אולם מי עושה זאת? מי עושה זאת טוב יותר מאשר אתם עצמכם? מי מטפל ברטוריקה זו כאילו נולד איתה בעוד אתם שוברים את השיניים, עובדים קשה כדי ללמוד את היסודות של זה? מי אם לא הלא-מודע עצמו. הלא-מודע מפרש. האנליטיקאי – אם גם הוא מפרש – מפרש בעקבותיו. בסופו של דבר איזו דרך אחרת פתוחה לפניו אם לא זו של הזדהות עם הלא-מודע עצמו... לשתוק כאן זה הרע במיעוטו, שכן באשר לפירוש, הלא-מודע לא עשה מעולם דבר פרט לכך, ובדרך כלל הוא מפרש טוב יותר מהאנליטיקאי. אם האנליטיקאי שותק הרי זה מפני שהלא-מודע מפרש. אולם הלא-מודע רוצה בכל זאת גם להיות מפורש. הוא מציע את עצמו לפירוש. אלמלא הלא-מודע רצה להיות מפורש, אלמלא האיווי הלא-מודע של החלום לא היה מצוי בנקודה הכי עמוקה שלו איווי להיות מפורש, אומר לאקאן, איווי לקבל מובן, כי אז לא היה אנליטיקאי. ז'אק-אלן מילר

הסימפטום הלאקאניאני \ ז'אק אלן מילר

בספר זה מעלה ז'אק-אלן מילר את אומללות הסובייקט האנושי לנוכח הדחיפה האימתנית להתענגות ללא רסן על החדש, על האופנתי. "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט – לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? התשובה לכך היא שהפוליטיקה הלאקאניאנית היא הפוליטיקה של הסימפטום, "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר". הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מעמידה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא, כלומר להכחיד את הסימפטומים. אמנם האמרה הלאקאניאנית על "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם. הקורא פוגש בשיעורים הללו התייחסות אל הסימפטום כבעיה שהיא גם פתרון. הפתרון הוא למה שבשפה של לאקאן מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני", כלומר פתרון בחיי האהבה. הדת, ההסכמות החוזיות, החינוך המיני, הפנטזיות למיניהן - כל אלה מהווים ניסיון כושל לכונן התאמה בין הפרטנרים. בספר זה מראה לנו ז'אק-אלן מילר באיזה אופן ההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן בהחלט להמציא שימוש בסימפטום אשר הופך אותו מסימן לאי-תפקוד למכשיר המקשר בין בדידויות אוטו-ארוטיות.

פסיכואנליזה ובריאות הנפש \ אריק לוראן

בריאות הנפש קיימת, אך יש לה קשר קלוש לנפשי, וקשר קלוש מאוד לבריאות. יש לה קשר עם האחר, ועם השתיקה. בריאות הנפש היא מה שמבטיח את שתיקת האחר, כפי שהבריאות היא השתיקה של האיברים. ז'אק-אלן מילר מיקם זאת באומרו שבריאות הנפש היא קודם כול עניין של סדר ציבורי אשר מכריע בכל הסוגיות של הבריאות עוד בטרם הוא מכלה את כוחותיו בבקרת התקציבים. במה שנוגע לבריאות, הסדר הציבורי מותק על ידי המעמד החדש של האדון. האדון החדש מובך על ידי המדידה. הפוליטיקה החדשה מתרכזת, יותר ויותר, בפרסום מספרים, אינדקסים וסקרים, כשכל השאר נחשב לרטוריקה ואמרות שפר. הפסיכואנליזה כלולה במפה של בריאות הנפש, כלומר בין הטיפולים המשולבים שמאוד מאפיינים את המורכבות המודרנית בת זמננו. אנחנו רואים שלפסיכואנליזה יש תמיד מקום כאשר ישנו דבר-מה בלתי אפשרי לטיפול. בבריאות הנפש קיים בלתי אפשרי: פרויד היה אומר שחינוך ושלטון הם מקצועות בלתי אפשריים, ושלטון הריפוי אף יותר מכך". אריק לוראן

Lost in cognition \ אריק לוראן

ספר זה בוחן באופן ביקורתי את יומרותיה של הפרדיגמה החדשה של הפסיכולוגיה להציע את עצמה כמודל המיועד לדיסציפלינות הקליניות, ובאופן הזה לשים קץ לפסיכואנליזה. מהו שינוי זה של הפרדיגמה? – מדובר בקוגניטיבי-התנהגותי. מהיכן הוא מגיע? – מארצות הברית. עד שנות ה-60 נהנתה הפסיכולוגיה ההתנהגותית מיוקרה מסוימת. ואולם היא איבדה את מעמדה בעקבות התנגדותו של נועם חומסקי: לדידו, שום למידה לא תוכל לעולם להסביר את הכשירות הלשונית, שהרי היא חייבת להיות מולדת. עברו שלושים שנה עד שהפסיכולוגיה ההתנהגותית עטתה מלבושים חדשים. ההתפתחויות שחלו בביולוגיה, בנוירולוגיה ובערפילים שנבעו מהן תחת השם "מדעי המוח" הן שאפשרו זאת. תחת שמו של הקוגניטיביזם ההתנהגותי (הפסיכולוגיה הקוגניטיבית) הופיע צמצום מחודש של ההתנסות האנושית ללמידה. אריק לוראן תומך, מנקודת המוצא של הפסיכואנליזה באוריינטציה לאקאניאנית, בתזה מנוגדת: הלא-מודע אינו נובע מכל למידה. הוא משוחרר ממנה ומהתודעה. הוא מה שחסר או עודף לכל למידה אפשרית. זה השערורייה שלו והייחודיות שלו.

פרויד עם לאקאן \ מרקו מאואס

בספרו פרויד עם לאקאן מציע מרקו מאואס לקרוא את המילה של פרויד באמצעות המילה של לאקאן. המילה הלאקאניאנית היא זו שמאפשרת לנו להיות נאמנים עוד יותר לאמת שהשאיר לנו פרויד, לטקסט שלו, על ידי חיפוש המבנה הפרוידיאני, הלוגיקה הייחודית שלו, שהיא גם זו של הלא-מודע. בספר ייחודי זה – אשר מתמודד בצורה דקדקנית וייחודית עם פרויד, עם לאקאן ועם החיתוך ביניהם – קורא מרקו מאואס "עם לאקאן" את פרויד בגרמנית שלו, וגם בוחן מקרוב את המעבר של הגרמנית הזו לתרגומיה השונים לעברית. ובכן, מה קורה במעבר לקורא, למילה? את זאת שואל מאואס מתוך התמודדות עם המילה הגרמנית עצמה, שמביאה את הממשי של פרויד. באופן הזה אנו קוראים בפרויד עם לאקאן את המקרים המפורסמים של פרויד על דורה, הנס הקטן, הקצבית היפה, איש הזאבים, איש העכברושים, לצד קריאה צמודה בטקסטים המכוננים של פרויד: "תרבות בלא נחת", "אבל ומלנכוליה" ועוד. מרקו מאואס הוא פסיכואנליטיקאי, חבר באסכולה הלאקאניאנית החדשה NLS.

אהבה היא תמיד של שם \ מרקו מאואס

"אחרים יחזרו עליי, אך מה יישאר מאמירותיי? כמו דבורה מאובנת בענבר, וזאת כדי לא לדעת שום דבר על המעוף שלה". כך אומר לאקאן בהקדמה לספר של אניקה למייר על המילונים הפרוידיאניים-לאקאניאניים שהחלו להופיע בעקבות הוראתו, בעקבות "החזרה לפרויד". אחד המילונים הראשונים היה זה של תלמידיו – לפלאנש ופונטליס. "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" של לפלאנש ופונטליס, אשר ראה אור בצרפתית בשנת 1967, פורסם בתרגום לעברית בשנת 2011. זו גרסה רכה, מנומסת למדי, צל ללא ליבידו, אשר מציגה את תחילת ההשפעה של לאקאן – דרך הקריאה של פרויד – בצרפת ובעולם. בסדרת מאמרים שפרסמתי בכתב העת "פסיכולוגיה עברית", בתגובה לפרסומו של "אוצר המילים", הציר המרכזי היה קטע מספרו של ז'אק-אלן מילר, "האחיין של לאקאן", אשר ראה אור בשנת 2003, קטע אשר אותו קראתי באותם ימים בקול רם בפני פרלה וג'סיקה במסעדה "Les Éditeurs" בשכונה הלטינית בפריז. אותו ציר עוסק בהבדל בין האמירה לבין האוֹמֶר. לאקאן חזר לאומר של פרויד, שהסתתר ונשכח מאחורי אמירותיו ששימשו כמסך. וכך, בהתעקשותו למקם את האומר של פרויד מחדש, לאקאן עצמו הפך לממשי. זהו הציר האחר של פרויד ולאקאן, הציר של "לאקאן האחר"; והספר הזה הוא ניסיון להזמין את קוראיהם של פרויד ולאקאן לקרוא אותם דרך ובאמצעות הקומנטר החי לימינו של ז'אק-אלן מילר. מרקו מאואס הוא אנאליטיקאי לאקאניאני, חבר ב"קבוצה הישראלית של האגודה האירופאית לפסיכואנליזה" וב"אסכולה הלאקאניאנית החדשה", מרכז פרויקט דור-א – לימודי פרויד-לאקאן בהנהלת ז'אק-אלן מילר.

הפסיכוזה המצויה \ ועידת אנטיב

במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, התעניינו באופן טבעי בפסיכוזה הבלתי מצויה, בשרבר, בעוד שבספר זה מוצגים פסיכוטיים יותר צנועים שיש באמתחתם הפתעות אבל שיכולים להיטמע במעין ממוצע: הפסיכוזה המאוזנת, הפסיכוזה המוספת, הפסיכוזה ללא פריצה, הפסיכוזה המטופלת תרופתית, הפסיכוזה בתרפיה, הפסיכוזה באנליזה, הפסיכוזה שמתפתחת, הפסיכוזה עם סינטום. הפסיכוטי המובהק, כמו גם הנורמלי, הם מיגוונים של ההוויה המדברת. הפסיכוטי איננו יוצא מן הכלל וכן גם הנורמלי.. כולם שווים מול ההתענגות, כולם שווים מול המוות. אין אנו מבחינים בין סוגים אלא בין אופנים שהם מיגוונים. אם האחר קיים, ניתן לפסוק על ידי: כן או לא. במצבים בהם האחר קיים ישנם קריטריונים, או "חלוקות". אבל כאשר האחר אינו קיים, לא נמצאים פשוט ב-כן-או-לא, אלא ב-יותר-או-פחות. מהי האמת בעניינים האנושיים? בסופו של דבר זו העקומה של גאוס. לאן שלא נלך, היכן שלא נהיה, הממשי מופיע בצורה של העקומה של גאוס. הודאי הוא מקרה נדיר. ואחר כך ישנו ה"בטוח, אבל לא ודאי>": יודעים שזה כך, אבל לא ניתן להוכיח זאת. לבסוף, יש את ה"לא בטוח". אנחנו עובדים ב"לא בטוח". "זה לא בטוח", זו התשובה האוניברסלית. אנו כמעט תמיד בכמעט. דווקא בגלל היותנו נידונים בפרקטיקה לסוג מחשבה שבקירוב, עלינו לדבוק במאמצינו אל עבר המתמה. ז'אק אלן מילר

אוטיזם, רוחות חדשות, שווקים חדשים \ אנייס אפללו

בפברואר 2010 פרסמה "האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית" גרסה ראשונית של קריטריונים אבחוניים של ה-DSM-V באתר האינטרנט שלה – האימפריה של האוטיזם נאלצה להתרחב מבפנים ומבחוץ גם יחד. למטרה זו הומצאו קריטריונים אבחונים חדשים והאוטיזם התקשט בשם חדש "הפרעה על הספקטרום האוטיסטי". הספקטרום יכול עתה להופיע יחד עם המצאה אחרת של ה-DSM, "הפרעת קשב היפראקטיבית", אשר בגרסאות הקודמות הוכרז כבלתי אפשרי. הDSM- אינו חדל להרחיב בשרירותיות את הקטגוריה של האוטיזם ולהחיל אותה על ילדים ומבוגרים, עד כדי כך שהיא החלה לספח אליה בהדרגה אבחונים פסיכיאטרים אחרים. כדי לקבל מושג ביחס להיקף התופעה, די לעקוב אחר ההבדלים בין המהדורות השונות ביחס לאבחון האוטיזם של הילדות. מאז שהאוטיזם הועלה למדרגת ספקטרום הוא יכול "לבלוע" את כל האבחנות הנבדלות ולהחליף את כל הפרעות ההתפתחות הפולשניות. מעתה האוטיזם אינו חלק קטן מהמכלול אלא השם של המכלול. לסדרה זו של החלפת שמות אין אלא מטרה אחת – להגדיל את שכיחות האוטיזם על מנת לחזק את יומרתו להיות "מספר חזק". חתירה זו של הספקטרום להגמוניה היא שגרמה למתקפת נגד חריפה בארצות הברית. היא נובעת מקבוצות המייצגות את הלוקים בסינדרום אספרגר ומשפחותיהם, שכן תעשיית התרופות משתמשת בסינדרום אספרגר כטיעון לשיווק ו"מכירה" של האוטיזם. הסינדרום מכסה את מה שהפסיכיאטריה הקלסית נהגה לכנות "פסיכוזה ללא דפיציט אינטלקטואלי"; אולם השיווק המאסיבי של חברות התרופות חותר למכור את האוטיזם באמצעות מחיקת תרומתה של הפסיכואנליזה להכרה בעצם קיומו. אנייס אפללו היא פסיכואנליטיקאית, חברה באסכולה של הסיבה הפרוידיאנית (ECF) ושל הארגון העולמי לפסיכואנליזה (AMPP); פסיכיאטרית שעבדה שנים רבות בבית חולים; מלמדת בסקציה הקלינית Paris-Ile-de-France ובאוניברסיטת פריז VIII.

פאולוס והולדת קהילת הבנים \ יצחק בנימיני

מזה כמה עשורים שאיגרותיו של פאולוס מצויות במוקד של סערה אקדמית והגותית בנוגע לשאלות הנוגעות לחוק היהודי, לשאלת האהבה ביחס לחוק, לקשר בין היהדות לנצרות וכו'. מה יש בכתביו של פאולוס אשר יכול לשמש מפתח להבנת התרבות המערבית? בספרו פאולוס והולדת קהילת הבנים מבקש יצחק בנימיני לקרוא מחדש באופן ביקורתי-פסיכואנליטי – בעקבות התיאוריה של ז'אק לאקאן – באיגרותיו של פאולוס כדי לגלות איזה גרעין בלתי מודע מותיר לנו טקסט זה אשר העמיד את הבסיס התיאולוגי לתרבות הנוצרית-מערבית כולה? במה זכינו, אנו המערביים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים (והאורחים מבחוץ)? באיזו אהבה? בנימיני בוחן את השימוש שפאולוס עושה בריטואל הנוצרי (סעודת האדון והטבילה), תוך גיבויו בצו "ואהבת לרעך כמוך" המקראי, על מנת לכונן זהות קהילתית נוצרית הנפרדת מהיהדות ומהאלילות "הבשריות". לטענתו, פאולוס מכונן קהילה נרקיסיסטית של בנים המעמידים במרכז הווייתם את דמותו של הבן. מתוך כך הדמיוני הנוצרי מוצב כמערך חלופי להתענגות האלילית-בשרית, אך גם כחלופי לחוק היהודי של התורה, מכיוון שהחוק נתפס על ידי פאולוס כבעל יחסים דיאלקטיים עם ההתענגות והחטא. בטקס הטבילה מי שממיר את אמונתו מצווה למות לתוך-ישו, ובטקס סעודת האדון המאמין מצווה לאכול את ישו ולשתות אותו. ריטואלים אלה מפנים את המאמין חזרה לקהילתו - קהילה המשתווה לאדונה, ישו, דרך האהבה. יתר על כן, ישו, שלמענו פאולוס מכונן את הקהילה, הנו בעל חזות כפולה: מושא החיקוי של הקהילה, אך גם פרויקציה המחקה את תפיסת האני הנוצרי את עצמו כסובל; מסמן המאפשר את הלכידות הקהילתית, אך גם אובייקט ממשי שהמפגש הריטואלי עמו מאיים על מבנה הקהילה המכוננת למענו.

מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו \ אליזבת רודינסקו

מדוע יש עדיין אנשים הבוחרים בפסיכואנליזה – זו הקרויה אצל פרויד "ריפוי בדיבור" – כאשר קיימות תרופות רבות המטפלות בסימפטומים של מצוקה נפשית במהירות גדולה בהרבה? בשאלה קשה זו עוסקת אליזבת רודינסקו בספרה מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו?, תוך כדי חקירת מה שהיא רואה כ"חברה דיכאונית", חברה הלוקה במגֵפה של מצוקה, חברה המגיבה על מצוקה זו בהישענות גוברת והולכת על תרופות מרשם. כשהיא רחוקה מלערער על יעילותן של תרופות חדשות – כמו פרוזאק, זולופט וויאגרה – בהקלה על סימפטומים של אינספור מצבים מנטליים או עצביים, טוענת רודינסקו שהשימוש בתרופות מעין אלה אינו מצליח לפתור את בעיותיהם האמיתיות של המטופלים. רודינסקו רואה באיש הנוטל ויאגרה מבלי לתהות לרגע מדוע הוא סובל מאין אונות, ובאישה המקבלת תרופות אנטי דיכאוניות כדי להתמודד עם אובדן אדם אהוב – עדות עצובה לחברה האחוזה בדיבוק של יעילות ולהוטה למנת הסם המידית שלה. לטענתה, ה"ריפוי בדיבור" והפרמקולוגיה אינם מייצגים רק גישות שונות לפסיכיאטריה, אלא גם השקפות עולם שונות. החיפזון לטפל בסימפטומים הוא עצמו סימפטומטי לתרבות אנטיספטית ודיכאונית, שבה מצומצמת החשיבה להזרקת נוירונים, והתשוקה אינה אלא הפרשה כימית. בניגוד לאלה, מעידה הפסיכואנליזה על חירותו של האדם ועל כוחה של הלשון.