מרחב לתוצרי כתיבה של מאמרים של משתתפי דורa 
 
כתב ידו של פרויד 
כתב ידו של לאקאן 
28/3/2020 נע ונד- מאת ציפי פרי 
 
 
מלנכוליה (2011) -סרטו של לארס פון טרייר: קריאה- מאת שלמה ליבר. נכתב לפני כ-10 שנים . תמונה באדיבות אבינועם חקלאי.                                                            

 
9.4.20 שני ממשיים או הוירוס הויראלי, מאת אבינועם חקלאי | תגובה שלוקטה: פאני קולבר, מאת מירב שטנצלר
13.4.20 מה נשתנה הסגר הזה? מאת אילן רוב   | תגובה בתרגום : ליאת שליט 
19.4.20 רישומים על מדע בדיוני בזמן האירוע-קורונה : מבל גרייבר                                                                       
1.5.20 הכחשה גיאוגרפית, הכחשה של קוי המרחק - התכתבות בין אנליטיקאית ואנליזנט בימי קורונה : גיא סנה


 
הקורונה והנשי-  ג'ינה באומן                                                                                                                          14/5/20

כמו שכשמזדמנת לפריז-גם הפעם, בנסיעה לכנס בנושא נשים בפסיכואנליזה, קניתי עותק של- Le Monde
התאריך הוא: שלישי ה-19 לנוב' 2019.
בכותרת הראשית: "כיצד ההזדקנות הולכת לטלטל את החברות שלנו".
העיתון מכריז על סדרת כתבות בנושא -papa  boom : "באירופה, בסין או ביפן ואפילו במדינות המתפתחות, החלק של בני ה-65 ומעלה באוכלוסייה מתפוצץ".
באותו עמוד הופיעה הקריקטורה הזו:
 
 













כיתוב: רצח נשי: יש להכשיר את השופטים והשוטרים.
האישה מצביעה לעבר 2 הדמויות שעל הלוח, בבחינת 'מצא את ההבדלים' ומסבירה: "זה לא אותו דבר", והגברים עונים: "אוהה! דקויות!"
בעמודים הפנימיים הופיעה כתבה במדור תרבות אודות העיתונאי זוכה פרס פוליצר רונאן פארו, בנם של מאיה פארו ו-וודי אלן, לרגל ההוצאה לאור של ספרו: "להשתיק אותן", הספר, וכך גם הכתבה, עוסקים בפרשיית הארווי ויינשטיין שחשף רונאן, שהובילו למפלתו של הארווי ונסיקת תנועת ה- Me too - על כך גם זכה בפרס האמור.
זאת, כהכנה של פגישה לימודית בנושא דחיה של הנשיות.
אולם מה מלמדת אותנו הפסיכואנליזה הלאקניינית על מהי נשיות, ומהי בעצם דחייה של הנשיות? מה לזה ולקורונה, שבה עסקינן?
בניגוד לפרויד, שמיקם על הציר הפאלי את הנשי כדפיציט - מדגיש לורן[1] - אצל לאקאן, כאשר הציר המוביל הוא עמדה התענגותית, המדובר הוא על עודפות, התענגות עודפת. עודפת למה? לציר הפאלי - כלומר, בנשי המדובר הוא על מה שמסרב לייצוג, על מה שמעבר ללוגיקה של הפאלוס והסירוס. הנשי אינו נוטש את הציר הפאלי, אלא הוא "לא כולו פאלי", כפי שאנו מכירים מסמינר 20.
הכלי של הלוגיקה, בו עושה לאקאן שימוש, מדגיש ז'. א. מילר[2] - מנתק את התופעה מהפן התקשורתי שלה-של הקשר החברתי, לטובת אוטיזם מסוים, שאוסיף-בהלימה לציר של ההתענגות והסינטום. בנשי אם כן, אנו מניחים לוגיקה המנכיחה את עצמה במגוון של תופעות בציבילזציה. אולם מהי לוגיקה זו והשלכותיה?
ניקח למשל את הגישה לידע:
דלפין הורבייה, רבנית פריזאית, אומרת בכנס על נשים ופסיכואנליזה כי "נקבה: מלשון נקב, חור. הטקסט אומר תמיד יותר מהכתוב וכל דור צריך להוציא מה"חור" עוד פירושים מבלי לסתום את החור הזה". "האומנות, היא מוסיפה, כרוכה בתפירת האריג באופן לא סופי. ליהדות יש יחס לאריג, לכתוב. תפירה היא פעילות נשית. האות תופרת סביב לחור ומאפשרת שהחדש יגיח. הניסיון לכלוא את האישה נובע מכך שהיא מאיימת בחור שלה על המוסדות, החריץ שהאחרות יכולה לחדור דרכו ולחולל טלטלה" (פרפרזה).
בסירוב לנשי, המדובר, בין אם אצל גבר או אישה, על הפונקציה הזו של הנשי, כסוג של ממשי המחורר את המוסדי. זה מה שממקם נשים כסימפטום של הציביליזציה בה הן מצויות, כפי שאומר לורן[3], גם בעידן שלנו, של גלובליזציה.
בממוסד, אני כוללת  גם את השימוש בפנטזמה כמכשיר פאלי  (מאחר ובנוסחה של הפנטזמה יש לנו גם את הצד של האובייקט-a, שהוא נקודת הממשי המחוררת את הפאלי) כחלון לידע, כולל את מפגש האהבה, אף את המפגש המיני עצמו. לאקאן אומר בסמינר 20 שההתענגות הפאלית היא ההתענגות של האידיוט[4]. הפנטזמה, שהיא מכשיר פאלי, יכולה לאפשר את המפגש המיני, אולם כלוא בכלוב הפנטזמטי .תפריטי הפורנו יעידו על כך.
מתוך הקריאה, עלתה שאלה שעניינה אותי- מהו ההבדל בין יוצא הדופן מתוך הקבוצה של הגברים והאחרות הנשית, אחת אחת, הנתפסת כראדיקלית אחרת, אף אחרת לעצמה. נדמה כי מצאתי תשובה אצל ז'-א מילר[5].
יוצא הדופן הגברי מציית ללוגיקה הפרקטלית, החלק יוצא הדופן הומוגני לקבוצה, גם אם יחסו אליה שונה ואף מנוגד:
"העלה המנותק מהצמח אינו כלל וכלל חלק נתיק. הוא שונה באופן מבני [מהחלק הנתיק] מכיוון שהוא  מכיל ידע מתוך הצמח והוא זהה לו מבנית".
אולם הלוגיקה הנשית, על פי הקריאה הזו, מצייתת ללוגיקה של החלק הנתיק:
"הסינטום, שלאקאן ממציא לאחר הסמינר עוד, הוא חלק נתיק, חלק שמתנתק על מנת לפגום בתפקוד, חלק שאין לו פונקציה אחרת [...]  מלבד לטרפד את התפקודים של הפרט. רחוק מלהיות אך ורק שימת מכשול, יש לו בארגון סמוי יותר, פונקציה עליונה. מכאן המחשבה שהמדובר באנליזה, בלמצוא לו, להרכיב בעבורו פונקציה".
כלומר - יש לו יחס הטרוגני לשלם. בחלק הניתק יש אחרות בעלת פוטנציאל הרכבה מחדש, פורה, אולם הוא קודם כל מחבל בשלם. זה גם גרעין הסירוב לנשי, המגיע עד לאלימות הקיצונית ביותר.
נדמה לי שעד כה, למרות שבהתייחס לקורונה, המדובר באירוע שגם אם נצפה מראש, הינו בכל זאת ללא תקדים אקטואלי בכמאה שנים האחרונות, המסמנים שעולים מהחתך הם יוצאי דופן, אולם של אותה לוגיקה קודמת, או אף בשכיחות גבוהה,  שלילתה - עצירה חלקית עד מוחלטת של התקות הגופים האנושיים אל מחוץ לביתם, עירם, ארצותיהם. בכללם: גלי הגירה, עצירת צרכנות במרבית התחומים. עד כה, במידה מסוימת, עצירת הרדיפה של הזמן של האחר. אפילו-papa boom  -סוגיה ש"זכתה" לתפנית אירונית ב"טיפולה" של הקורונהà la Milner [6]. אכן, הופיעו מסמני אדון כמו לקוחים מהקשר פוליטי אחר - אך מוכר, כמו: סגר, מעקבים, השטחת עקומה ועוד... שימוש מודגש טעון פוליטית במסמנים מוכרים. מסמנים חדשים של ממש? תחביר חדש?
ב"פוליטיקה לאקאניינית"[7] כותב מילר: לשפוט אקט על פי ההשתלשלויות שלו, שהסטטוס של אקט תלוי בהשתלשלויות, אני עושה מזה את העקרון הקרדינלי של הפוליטיקה הלאקאניינית. ובהמשך: האתיקה של התוצאות עוברת דרך הפוליטיקה כי כוללת את האחר. כלומר אתיקה הגליינית, אומר מילר, לא אתיקה של כוונות טובות, לא אתיקה קאנטיאנית.
הקורונה גם אם היא "פועלת", מחוררת את הפעילות האנושית בצורתה המוכרת לנו עד העצם, היא תוצאה. והיא תוצאה שנצפתה מראש (כמו למשל בראיונות עם ביל גייטס). עם זאת, התפרצותה אקראית, תולדת שרשרת התנהלויות שאין במרכזן אתיקה של כוונות טובות, כי אם הקפיטל, שאינו לוקחת בחשבון את כובד המשקל של התוצאות עבור האחר.
זאת הפעם, השתחרר בורג מהמכונה הקפיטליסטית המשומנת. "חלק נתיק" מחבל ורועש במיוחד, בצורת הקורונה, שמהווה היא כשלעצמה מסיכה תחתיה משגשגות השתלשלויות החושפות ומחדדות, תחת מעטה הסכנה משהו מהסיבה של כל אחד-מפוליטיקאים שנחשפים בקלונם ועד ,בשדה שלנו, לאנליזנטים. למשל, כאלו שמתמידים להגיע, או כאלו שהפסיקו להגיע - ונקראים מחדש לסיבתם.
 ומשדה אהבה אחד לאחר - זוגות בהתקנים עכשוויים - מרובי בתים, מוגבלי מחויבות שצריכים כעת להכריע תחת איזו קורת גג יקיימו את קשר האהבה.
אולי מההיפוך הלא תקני הזה, שהשתעשעתי בו, מהתוצאה אל הסיבה, חשבתי, אפשר לצמצם משהו מהיותר מידי; את הדביליות המנטלית של היותר מידי אפשרי, משוחרר מהסיבה שלו, שהורגלנו אליו בחסות השיח הקפיטליסטי והשמות שהוא מחולל בנו.
דווקא בכך, בשאלה שאולי נפתחת מחדש על הסיבה של כל אחד, שם מהחריץ הזה שאולי עדיף שלא ימהר כל כך להיסתם בפקקים הבלתי נסבלים של התנועה במטרופולין של הציביליזציה, בגל המסמנים הממוחזרים, עשויים עוד להיוולד מסמנים חדשים, חלקי חילוף למעשה הרכבה חדש, עבור כל אחד ואחד. לא מעט מעידים על הקלה של ממש.
 
 
 
 
 
[2]חלקים נתיקים-מהסימפטום לסינטום. 24.11.2004 ז'-א מילר
-
(נמצא בעבודת תרגום של מבל גרייבר ושלי)
הציטוט המדוייק ממילר: זה מה שמעניק את מלוא הערך לעזרה שמושיטה לנו הלוגיקה. הלוגיקה, ללא ספק, הינה סדר, היבור, אולם שאינה נאמנה בשום צורה לקשר החברתי. השימוש הלוגי בסינטום, על גביו לאקאן מבקש למקם את מרכזה של הפעולה הפסיכואנליטית,  וככזה  הוא מנותק מהשימוש החברתי, שהוא תמיד תקשורתי. זה שימוש שנוטה לסוליפסיזם- על מנת לומר זאת במונחים פילוסופיים- וכן גם אוטיסטי-במונחים קליניים. השימוש הלוגי בסינטום הינו נקודת המוצא  של סמינר הסינטום והוא מנוגד לפיענוח של סימפטום במונחים של אמת.
[3] http://www.radiolacan.com/fr/topic/798/3#
[4] לאקאן,ז'- הסמינר ה-20,עוד (רסלינג) עמ' 116
[5]חלקים נתיקים-מהסימפטום לסינטום. 24.11.2004 ז'-א מילר-
[6] Jean-Claude Milner. Les Penchants criminels de l'Europe démocratique
 
[7] Politique Lacanienne- La Cause Freudienne pp7-16 (May 1999)

 


                                                                                                                                                                "אהבה חדשה
                                                                                                                                                                כזאת שתעיר אותך, ותרצה ממך עוד"[1]
 
רישומים ותמונות על 'חלקים נתיקים': תגובה מאת ציפי פרי למאמר של ג'ינה
 
  1. עבורי, תמיד היה בעץ, משהו מהאנושי, כך שהדימוי של מילר, הנוגע לעולם הצומח, כפי ששמעתי לראשונה מג'ינה, בסדנא של קליניקה קריטית, בחודש אפריל האחרון, חצה את קווי המתאר הסגור של הzoom והדהד לתמונות מוכרות. סימני הזמן הנחרטים בגוף, העמידה הזקופה, האפשרות להישבר, הבדידות המוחלטת וההזדקקות למבט ולאוזן האנושית, הפכו בעיני את העצים לדמויות אנושיות, של אנשים חיים, ולעיתים גם של אלה, שכבר אינם.
בלוגיקה הגברית "העלה המנותק מהצמח אינו כלל וכלל חלק נתיק. הוא שונה באופן מבני [מהחלק הנתיק] מכיוון שהוא  מכיל ידע מתוך הצמח והוא זהה לו מבנית". אולם הלוגיקה הנשית, על פי הקריאה הזו, מצייתת ללוגיקה של החלק הנתיק: "הסינטום, שלאקאן ממציא לאחר הסמינר עוד, הוא חלק נתיק, חלק שמתנתק על מנת לפגום בתפקוד, חלק שאין לו פונקציה אחרת [...]  מלבד לטרפד את התפקודים של הפרט. רחוק מלהיות אך ורק שימת מכשול, יש לו בארגון סמוי יותר, פונקציה עליונה. מכאן המחשבה שהמדובר באנליזה, בלמצוא לו, להרכיב בעבורו פונקציה"[2].
אנסה לרשום קריאה משלי לניסוח הזה של מילר.
[3]
























2. בין צוות לבין משתתף   

ביום הראשון לעבודתי בבית החולים, לפני יותר מ25  שנה, נכנסתי בשער בית החולים, והתחלתי לעלות ברגל בשביל התלול. אחד המטופלים שישב לצד הדרך פנה אלי ושאל בקול  " תגידי, מה את אומרת, יש חיים אחרי המוות ?". קבלת פנים.
לא זוכרת כיצד עניתי לו, אולי בחיוך, אבל אפשר לומר, שבכל השנים מאז ועד היום, זו שאלה מאוד אקטואלית, כיצד להישאר בחיים במוסד. המוסד הפסיכיאטרי, מזמן, כל העת, סצנות הלקוחות הישר מ"הלוגיקה של הארגז", מ"ספירת המלאי חסרת הדמיון", כפי שדובר בשיעורים האחרונים של מרקו עם שרון, תחת הכותרת "אהבה יותר ראויה".
הימים האלו, ימי קורונה, הפכו את הסצנות האלו, הנעות על הרצף שבין הקומי לטרגי, למוחשיות ומעיקות יותר. ישיבת צוות וירטואלית, המאפשרת לכלוא את הנשי המבקש לדבר עוד ועוד, בכלא המרובע של הzoom, כשהאדון אוחז בשלט הזמן הקצוב,  עם All mute . היש חלום רטוב מזה?
זה היה עוד טרם פרוץ המגפה, באחת מהשיחות עם השותפות לפרוייקט של שיחת הכפר, דפנה וליאת, לקראת מפגש אפשרי של עמיתים מבית החולים 'כפר שאול' בסמינר הקליני בדור a, שם שמעתי לראשונה, את הצרימה של המילה 'צוות' בהקשר של הסקציה הקלינית. כך קורה, שמפגש בין שדות שונים, מחדד את ההבדלים. המילה צוות, כל כך שגורה בעבודה בבית החולים, שמעולם לא נתתי את דעתי עליה. איש צוות, ישיבת צוות, צוות רפואי וצוות פרא רפואי, דינמיקה בצוות, וכמובן מאבקים בצוות. בסקציה הקלינית, משתתפים[4]. מה בין צוות למשתתפים.
המילה צוות, מדברת על קבוצה, חבורה, או סגל, המקיימים ביניהם שיתוף פעולה, עשייה ביחד, בצוותא. אפשר לשמוע בה גם את ההטיה לצוות, להקים צוות, לאייש, לשבץ, לשלב, להכניס לתפקיד, לצרף. וגם להצטוות, להיפקד, לקבל פקודה, לקבל צו, לקבל הוראה, להידרש, להתבקש לעשות כדבר, להתחייב. משתתף : ביצע מעשה יחד עם אחרים, לקח חלק במעשה.
בהרצאה של אריק לוראן, שהתקיימה בכנס הבינלאומי לבריאות הנפש בבואנוס איירס, 20.9.1999, בפתח המאה ה -21, התייחס לוראן לשימושים עכשוויים אפשריים ובלתי אפשריים בפסיכואנליזה[5].
לקראת סוף ההרצאה הוא מציע שלא להציע את הריפוי האנליטי לכולם, כי אם להתמקם במקום של "שימוש אפשרי" לכולם. במובן זה , הוא אומר " בעתיד יהיה עלינו להשתתף ברשת של מומחים, אשר תלך ותתרחב תדיר. אנחנו מכירים את רשת התפקוד שלנו עם הפסיכולוגים ועם הפסיכיאטריים. אולם, אם נכון מה שאני אומר על ההתרחבות של הפסיכיאטריזציה של הגוף, או, בו בזמן, על ריבוי היחסים שיהיו לנו עם הדיסציפלינות הרפואיות, אזי יהיו לנו יותר ויותר קשרים עם רשת של מומחים. לא תהיה לנו בכך עמדה של מארגנים, אלא רשת של משתתפים. לרשת זו אנו קוראים שיחה. זה העתיד. על מנת להתמודד עם אתגרי המאה שמחכים לנו עלינו להעריך את כללי השיחות, ובמובן זה לא צריך להתערפל בנוגע לזהותו של הפסיכואנליטיקאי-הבעיה אינה זהותו, אלא מדובר בשימושים בו שמוגדרים החל מהשיחה".
אולי, תשובה אפשרית אחת, לשאלה האם יש חיים אחרי המוות, יכולה להיות בכיוון הזה. שמירה על העמדה של משתתף, גם בשדה שבו המילה צוות, איננה מעוררת שום צרימה, אלא נהפוך הוא. אותה צרימה שיכולה להתעורר ולהישמע, כשיש בנמצא אוזן של אנליטיקאי.  
  1. קו השבר
יש קו עדין המפריד בין חלק נתיק, שכולל בתוכו את החתך וההפרדה, לבין בדידות אפשרית. "החלק הנתיק, רחוק מלהיות רק שימת מכשול, אלא יש לו בארגון סמוי יותר, פונקציה עליונה. מכאן המחשבה שהמדובר באנליזה, בלמצוא לו, להרכיב בעבורו פונקציה".
ז'וליה קריסטבה, כותבת בספרה "בראשית הייתה האהבה" : האם הפסיכואנליזה מעדיפה יקום סטואי, המורכב מגברים ומנשים בודדים ללא קשר וללא דת? לא באמת. קיים רגע פרנואידי לקראת סוף הטיפול : " אני לבד, משמע אני הבורא". אנליזנטים מסוימים, באופן טרגי, עוצרים בנקודה זו. אולם הסוף הסופי ביותר, אם באמת תהליך זה יכול אי פעם להסתיים, יהיה כאשר לאחר ההתפכחות מהליכת השולל, חוזר המצב המשחקי : "אני מישהו אחר, זה חומק ממני, יש דברים שלא ניתן להביעם, מותר לי לשחק בהם כדיי לראות אותם באופן אמיתי יותר". זהו אילוף הפרוורסיה. אכן אני לבד, שונה מכל אדם אחר. החל מנקודה זו אני יכול גם לשחק משחק אמיתי ובאמת ליצור קשרים, ליצור קהילות, לעזור, לאהוב, לאבד. הכבדות הופכת לקלילות, הנוצרת את זיכרון סבלה וממשיכה בחיפוש האמת בשמחה הנובעת מעיבוד מתמיד של המלאכה".[6]
עיבוד מתמיד של המלאכה, לא הכלוב הפנטזמטי חסר הדמיון, אלא עמדה המבקשת, להיות חלק דומינו
עם צד אחד פתוח, המחפש לו תואם, להרכיב בכל פעם מחדש, במשחקים שאין להם סוף.





 
 
 
[7]
  1. בין לבין
 
ימי הקורונה, בארץ, הגיעו יחד עם הפריחה האביבית, מלאת החיים. הצמידות הזו בין חרדת החולי והמוות, השקט, ההאטה והסגירות, שהביאה עמה המגפה, חידדה את התנועה המתפרצת של הצמיחה.
כך, ביום אחד, בדרך שבין בית החולים לביתי, עצרתי לרגע, לתפוס, כמו שצילום יכול ללכוד רגע של יופי, נקודה בזמן, לפני שיחלוף. " באופן שאולי נזהה שם את המקום שהסמל מחליף בו את המוות כדיי לאחוז בשלפוחית החיים הראשונה"[8].
 
 
וַאֲנִי
מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בָּאָבִיב הַמְחַכֶּה לָנוּ וּלְמֵתֵינוּ, בַּפְּרִיחָה
הַמְחַכָּה לָנוּ וּלְמֵתֵינוּ, שֶׁרַק הָלְכוּ לִזְמַן מָה, וְאַף עַל פִּי
שֶׁיִּתְמַהְמְהוּ, אֵין לִי חַיִּים בְּלִי הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, שֶׁיָּשׁוּבוּ
שֶׁנִּתְחַבֵּק, שֶׁנִּלְמַד שׁוּב לִבְכּוֹת עַל הַחַיִּים שֶׁהֵם הַמְּרִידָה
בַּמָּוֶת, שֶׁנִּצְחַק, כַּמָּה נִצְחַק, מִשִּׂמְחָה[9]
 
 
 
 



בדרך בין לבין, בימי קורונה, אביב 2020.
 
 
[1] אהבה חדשה, מילים ולחן, אסף אמדורסקי. 1994.
[2] ז'אק אלן מילר, חלקים נתיקים-מהסימפטום לסינטום. 24.11.2004 ( נמצא בעבודת תרגום של ג'ינה באומן ומבל גרייבר).
[3] עץ ברחובות תל אביב, צולם  בזמן הכנס של הNLS, שהתקיים בתל אביב, 1.6.2019.
[4] "מה היא סקציה קלינית? היא עשויה ממלמדיה, מהידע שלהם, מנטיותיהם הפדגוגיות הטובות. היא אינה כלום ולא כלום בלעדי אלה שאנחנו מכנים, לא סטודנטים, אלא משתתפים, כדי לציין את החלק הפעיל שמוקצה להם". ז'אק אלן מילר, לרגל הפתיחה של הסקציה הקלינית בתל אביב, 21.10.96.
 
[5] אריק לוראן (1999). שימושים עכשוויים אפשריים ובלתי אפשריים בפסיכואנליזה. בתוך : פסיכואנליזה ובריאות הנפש. הוצאת רסלינג: תל אביב.
[6] ז'וליה קריסטבה (2009). בראשית הייתה האהבה-פסיכואנליזה ואמונה. הוצאת רסלינג: תל אביב.
[7] סמוך לבית, הרי ירושלים. 26.3.2020
[8] זיאק לאקאן, הדבר הפרוידיאני, בתוך : , כרך א' כתבים.2015.  הוצאת רסלינג : תל אביב. , עמ' 388.
[9] יצחק לאור, נע ונד. מתוך:  חיים אחד.  מבחר ושירים חדשים. הוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים.
שאלות לכותבות
ליאת: ג'ינה, מן הטקסט שלך עולה , שיש אופן פאלי להשתמש בפנטזמה. לרגעים נראה כאילו זה האופן היחיד לעשות אתה, וברגעים אחרים של הטקסט נראה שלא. את יכולה לכתוב לנו כמה מילים על שימוש לא פאלי של פנטזמה? האם קיים לדידך כזה?

ג'ינה: זו שאלה מעט "טריקית"- מאחר והפנטזמה מייצגת קונסיסטנטיות לוגית, אולם לא מלאה-
הסובייקט השסוע והאובייקט ,כל אחד מהם מגלם קונסיסטנטיות ,מרכיב של אינרציה בתחומי הפאלי ,אולם בה בעת, לכל אחד מהם יש פתח הכשיר לשימוש שמעבר לפאלי- 
אילו הם השיסוע שבסובייקט והאובייקט-a כחור, כסיבה, עם ההחמצה המבנית שגלומה בו.
השימוש ה"נשי" בפנטזמה אומר שיש רגע בו היא דווקא אינה שימושית... נשמטת. 
זהו רגע בו אין די בה, זהו רגע של היתקלות, בו פוגשים ממשי מסוים, הגורר את חירורה על ידי מרכיב הטרוגני באופן ראדיקלי לקונסיסטנטיות שלה.

ליאת: ציפי, איך את קוראת את המונח "משתתפים" בהקשר לסקציה הקלינית? זה ברור, שמשתתפים בסקציה אינם צוות. מה אפשר להגיד עליהם פוזיטיבית?

ציפי: אולי אפשר לענות על זה דרך הקשר שבין האומר לנאמר. אם אמרתי משהו, אז זו האמירה שלי ( בלי, אבל הוא התחיל...), וגם, החובה והאחריות לתרגם את הדיבור למעשים.
לעמוד מאחורי המילים.  לקחת חלק במעשה,  בשיתוף פעולה, עם עמיתים, מהסקציה הקלינית,  ומחוצה לה.
ליאת: אפשר לומר גם, שצוות הוא שם קיבוצי. משתתפים- יחידים ברבים. תודה.