Entretiens d’actualite 6

שיחות אקטואליה 6

יום שישי 17 אוקטובר 2008    

 
תרומה לדיון של אסטלה סולנו, אריק זולייני: דברים על הפאס

CPCT – ליון : המוסד הנ"ל שלח לי את החוברת שהוא ערך בזמן שיא, בנוגע לתוכנית שחיברתי ביום שני עבור האלקרו-ברושורה של בורדו. איני חושב שאני יכול טוב יותר לכבד את ההישג מאשר להגיע לליון במרוצת 2009 לשיחה המבוססת על המסמך הנ"ל, שיעלה לרשת ביום שני הבא ביחד עם החוברת של ה-CPCT של בורדו.

אסטלה סולנו : אזור הצל

ז'אק-אלן היקר,

אני שולחת לך טקסט. הוא אינו מספק אותי במלואו, אך ברגע זה איני יכולה לעשות טוב מזה. נוכחתי שהעסק הזה הוא נחש מים אמיתי. חושבים שתפסנו אותו והופ! הוא חומק. התרומה שלי צנועה מאד, אך מעידה על מאמץ כנה להבין את מלוא היקפו של הדבר שעל הפרק. אם לדעתך הוא אינו שווה הרבה הוא יכול להישאר במחשב שלי ולא להיות מופץ.

בידידות, אסטלה

כולם יודעים שהיופי יפה.

זה מה שמכער אותו.

כולם יודעים שהטוב הוא טוב.

זה מה שעושה אותו לבלתי מושלם.

לאו-טסה

בעד או נגד ? הורדה שאולה או האדרת מעלותיו ? זה הבינאר שחוצה מחשבות ברגע זה שהדיון שלנו מתמקד סביב תופעת CPCT. העניין הוא לא לזעוק את ליקויו או להאדיר את סגולותיו. נראה לי שבדרך זאת לא נצליח להתיר את הסבך שעל הפרק.

אז ? במה מדובר ? ואיך להקיפו באופן מכובד מבלי ליפול לרוב פטפוטים המחלקים אותנו סביב קו המפריד בין אלו שהם בעד לאלו המתנגדים ? בואו לא נהפוך את הדיון רק להתנצחות בין קבוצות, כי זה מפחית את משקלו.

יש לדעתי, להתרחק מכל השלכה של בעד או נגד, מכל מוצקות של "אנחנו" שעליה רוצים להגן, על מנת למצוא את העמדה הנכונה, אפילו אנליטית. זאת היא עמדה של בדידות. סוג הבדידות של ה"אני" האומר ושלא יכול לומר אלא אם הוא עוקר, מוציא עצמו מההתנסות עצמה, מההתנסות בדבר CPCT.

את ההתנסות הזאת עשיתי במשך חמש וחצי שנים. עשיתי אותה ותמכתי בה. כשהיה צורך, גם צעדתי קדימה להסביר את עקרונותיה ולהצדיק, מול מתנגדיה, את הנכונות הפסיכואנליטית שלה.

איני מתכחשת להתנסות שלי. היא הייתה מאד עשירה, ובכל פעם שעמדתי מול התביעה של זה הסובל, יצאתי מושכלת. השכלתי גם מאד מעמיתי, בכל פעם שהם הציגו מקרה, הצגה חסכנית של העיקר, מתחשבת בפרטים, תוך פורמליזציה של נתוני המקרה, הם מוכיחים בכל פעם, בכל מקרה, את האופן בו הם משחקים את המשחק עם הבלתי אפשרי שעל הפרק.

כל אחד תרם משלו וכל אחד שילם את מחיר ההתנסות הזאת מזמנו ומעצמו, ללא חשבון.

הרצינות שררה, איני חושבת שאני טועה באמרי שכל אחד מעמיתינו הוכיח את רצונו ללכת רחוק יותר, לא מסתפק למשל במה שיכול היה להיות מובהר בנוגע למקרה בזמן העיבוד שהתבצע בקבוצות הקליניות, ומבקש הדרכה על מנת לבקר את עמדתו בהכוונה של טיפול זה או אחר.

בכותבי שורות אלו, אני נוכחת שאני מבליטה לטובה את התוצאות החיוביות של ההכשרה הנובעת מההתנסות הזאת. כן, תוצאות הכשרה ללא עוררין, לא כי הפרקטיקה נותנת את הרושם שהיא מכשירה, אלא דרך מה שהפרקטיקה מגלה כליקוי, כסדק, כמכשול, ודורשת ואולי דוחפת, את זה או זאת בעמדת הפרקטיקנט לחפש דרך ההדרכה או בהתנסות האנליטית שלו עצמו, לתשאל את התסבוכת הסובייקטיבית שלו.

אם כן היכן הבעיה ? איך שאני מנתחת את ההתנסות שלי ושל אלו שאותם פגשתי, נדמה שאין בעיה.

אלא שבמרוצת השנים, הביקוש הלך וגדל, וזאת עקב הצלחתנו. נמצא, וניתן לבדוק זאת, שאנשים שיצאו מה-CPCT חלקו את שביעות רצונם עם אחרים : חברים, עמיתים, פרטנרים, בני משפחתם. הם אמרו להם שישנו מקום בו ניתן לפגוש אנליטיקאי, שזה חינם ושזה נפלא ! או שרופא זה או אחר או מחנך או עובדת סוציאלית זאת או אחרת אמר לסובייקט סובל זה או אחר לפנות ל-CPCT. גם כמה CMP שלא יכלו יותר עם פציינטים מסוימים נפטרו מהם, בהפנותם ל-CPCT. אפשר, כך, לערוך רשימה ארוכה של מקרים שונים שהובילו לכתובת של ה-CPCT ושהמכנה המשותף שלהם הוא הצלחתנו.

קיים אפקט "שוליית הקוסם" כפי שניתן לראותו בסרט פנטזיה של וולט דיסני.

משהו בהצלחה שלנו שיחק נגדנו. איך אני יכולה לקרוא את מה שאני מכנה "שיחק נגדנו" כי אין לי ניסוח טוב יותר ? אני יכולה לקרוא אותו דרך התוצאות שנראו לי כמו תוצאה של עודף שבאופן ערמומי גבר על האיווי שלי.

אסביר עצמי. לא במישור האיווי בכל פעם שקיבלתי מישהו לייעוץ או טיפול. לא, אני מדברת באיווי במישור המוסדי, במישור הקשר לקולקטיב CPCT.

אסביר עצמי. לא מדובר בקשר לכל אחד מחברי ה-CPCT בייחודיות שלו, מדובר בשפל באיווי כתוצאה של אופן פעולה. אופן הפעולה הזה יצר איזושהי שוויוניות של ההתנסות, כנגד רצוננו. אני רוצה לדייק, אם אני אומרת " שוויוניות" אני מתכוונת למשהו שמתחיל לרדוף אחרי הדרישות הנכפות על ידי ההצלחה ושישים אותנו האחד והאחר, במקומות שונים ברמות שונות, לסובב מניוולה.

איני מצליחה לבטא זאת טוב יותר.

אני רק יודעת שלא הלכתי לחפש הנאה ב-CPCT . צריך להיות מאד חולה לטעון כך. אך היות ואיני ניתנת לריפוי, אני יודעת שאיני יכולה לזוז או להתגייס לפעולה או פעילות כלשהי, אם איני מוצאת "עודף התענגות" מסויים. שיהיה ברור, לא מדובר בללכת שידגדגו אותי, לחפש את ההתחככות עם הקבוצה. פשוט מדובר בלמצוא שהפעולה מונעת על ידי איווי כי הוא קשור לסיבה. היחס לסיבה מלחש כאשר מדובר בפסיכואנליזה. והיחס הזה לסיבה הופך לרווח של הנאה אם האיווי נמצא בציר שלו.

אין איווי אלא ביחס של כל אחד לייחודי ביותר של אופן ההתענגות הבסיסית שלו. המשטר של כולם או לכולם, אינו מתאים לי, הוא טובח את האיווי.

מי אמר שב-CPCT היינו במשטר של הכל ? זה הגוף שלי שאמר זאת. הוא החל לא לרצות לנוע כדי ללכת לרחוב שברול. הוא נהיה כבד, מאד כבד, הוא החל לשקול טונות.

הייתי צריכה לעשות חור, לצאת. היציאה, לא העמדתי אותה לדיון, לא דיווחתי עליה לפני שיצאתי. גערו בי רבות על כך, אף אמרו לי פעם שפתחתי את הדלת, שברחתי, כשספינה החלה לטבוע.

היות ויצאתי נהייתי "אקסטימי", בעמדת פנימיות חיצונית. זה מעמדה זאת שאני מדברת כדי לפרש את שיטוטי.

שיטוטים אלו, הם עבורי מעין תסבוכת. זאת לא תסבוכת שמוצאת את מקומה בפרקטיקה עצמה, זאת שמתבצעת עם הפציינטים ב-CPCT. זאת תסבוכת שעיוורה אותי כאפקט מוסדי, כתוצאה של הצלחת ה-CPCT.

נראה לי שהנושא בו מדובר הוא הממשי שעל הפרק בהכשרת הפסיכואנליטיקאי. כיצד חובקים אותו, תופסים אותו, את הממשי הזה ? לאקאן יצר את הפאס על מנת לענות על השאלה הזאת.

המתח "פאס/CPCT” הוא זה של הפסיכואנליזה הטהורה והפסיכואנליזה היישומית.

איש לא חשב לעשות את הפאס ב-CPCT. אכן. אך נכון הוא, שבמרוצת הזמן, התחייב אזכור הפאס ברגע שדיברו על ה-CPCT ולהפך.

אמרתי ב-2006, בסמינר שהתקיים ביוזמת מועצת ה-ECF, שהיות שבאותו זמן הייתה עצירה בהתנסות בפאס באסכולה, ניתן להיווכח שהליבידו נדד ל-CPCT. יסמין גרסר אומרת בטקסט שלה, שפורסם בECF-Méssager, על ה-CPCT שהוא מתפקד כ"ריאה" לאסכולה.

מותר לשאול אם הריאה נותנת אוויר או שואבת אוויר. ז'אק-אלן מילר, בראיון אתו, משתמש במונח מדויק מאד:  "משאבת ליבידו".

לדעתי סבלנו מכיסוי הבלתי-אפשרי שבלב הפסיכואנליזה, על ידי התוצאות המאחדות של התנסות שהצלחתה סנוורה אותנו. במקום לעמוד על המשמר, ולעלות לסדר היום את האופן בו החטאנו, נהיינו מאושרים מהאופן בו הצלחנו.

אחרי שזה נאמר, נותר עוד אזור צל או מספר אזורי צל.

נתקדם בהבהרת אזור הצל הזה שפונה אלינו בשאלה. נמשיך לחקור את היקפיו. בעקבות החוט של ה-CPCT  יכול להיות שנובל למרכז, ושגם יתחייב ביקור קצר סביב הטופולוגיה של האסכולה.

אריק זוליני : דברים על הפאס

מר מילר היקר,

אני מרשה לעצמי להעביר לך דברים אלו על הפאס, בעקבות שתי ההתערבויות שלך בימי העיון של האסכולה.

אני מודה לך מכל לב על העבודה הזאת שנגרמה, בידידות, אריק זולייני

חשתי בצורך לבחון את האופן בו נכנס הפאס עבורי ואת המקומות השונים שהוא תפס. איני יכול לומר "האופן בו עשיתי לו סובייקטיביזציה", כי למרות היותו מרכיב אשר אותו אני מעריך באופנים שונים, מזה 18 שנים, הוא נשאר לדידי אטום. זהו מסמך עבודה שיאפשר לי להבחין בדבר מה מ"תופעת הפאס". בעודי עושה זאת אני נוכח שזה ברגע בו, בהחלטה, אתה בוחן את "תופעת CPCT”, שמצדי אני חש בצורך לומר משהו על הפאס, וזאת בפעם הראשונה.

תופעה אלמנטרית

המרכיב "פאס" נכנס בדרך טובה: בפלישה, גרם לתימהון. ז.ל. גולט, בתחילת שנות ה-90, שינה את סדר היום המתוכנן באחד מערבי הסמינר שלו, דיבר אלינו ארוכות על הפאס. זה כלל לא היה ברור לי אבל זה השאיר את רישומו. בדור האנליזאנטים אליו אני שייך התחלנו לדבר עליו. בזמן ההוא בילינו זמן במכונית בנסיעה לפה ולשם ופגישות העבודה המתוכננות נדחו כדי לדבר על הפאס: באופן נלהב. ימי העיון של הפאס (בפאריס השבתות היו מוקדשות לסוגיה זאת) גייסו אותנו כי אלה היו המקומות אליהם היו באים לשמוע אנשים מדברים על דברים שאין מבינים. אך יש לומר שגם האנשים שהעידו דיברו על דברים אותם הם לא הבינו – אפשר היה לשמוע זאת – אך הם עברו התנסות. אני חושב שאלה הם שני המרכיבים שנתנו ברק לדבר. לעומת זאת, ביום עיון אוניברסיטאי, מישהו הציג את הפאס תוך ציון שהוא לא התנסה בו: לא שווה.

הכניסה לאסכולה

אף על פי כן, האם הפאס נרשם באנליזה שלי? כן, כי אמרתי לעצמי שאעבור את ההתנסות הזאת, וכך היה לו מקום, לא בגלל שהיה ה"לא מיד". אולם, הפאס לא היה אז מעכב או דורס. בסוף שנות התשעים, רציתי להגיש את בקשתי לכניסה לאסכולה, בידיעה שאעשה את הפאס, זה היה עבורי קשור, זאת עובדה. ליתר דיוק לא ידעתי כיצד ניתן להיכנס לאסכולה אחרת מאשר דרך הפאס. אני מציין את הקשר הזה שעשיתי שיתכן שהיה מוטעה, אך לא כה מוטעה מנקודת מבט מסוימת. כי, אכן, כשמדובר בלהיכנס לאסכולה, הדרך הנקראת תארים ועבודות לא השביעה את רצוני בגלל סיבות אישיות, אך לא רק: שלא ישאלו אותי דבר, במונחי דרישה, על האנליזה שלי, לא סיפק אותי.

רעיון פשוט

מאז, הפאס לא היה מעכב במובן הצר של המילה, אך פחות נחשק. על מה אני יכול לבסס אמירה זאת? על העובדה שהוא כבר לא עובר בדברים של כל אחד, חברים ועמיתים, על החידה של מהו, חידה שאין יכולים לפתור, אלא, לדעתי, רק בעמדת הגד. הוא מקבל כיום, בעיני, את הצורה של סיפורים ארוכים השומרים על נגיעה אפית, ושמעלימים, כך נדמה לי, את הרגע של הפאס. כי אכן, הפאס נראה לי כמו רגע, רגע מכריע, והסיפור דווקא נותן נופך למשך. אולם, שתי אמירות בנוגע לפאס חיברו אותי אליו מחדש בשנים האחרונות.  את הראשונה, אנו מוצאים תחת עטך, במבוא ל-מי הם האנליטיקאים שלכם? אתה בעצם שואל את עצמך באיזה פעלול הצליחו להציג לציבור את הפאס כרעיון מעוות של לאקאן, כאשר הוא פשוט והגיוני. השני נאמר על ידי א. לורן בימי המחווה ללפורט-ים. שם, גם הוא בעצם מזכיר את רגעי הפאס. שתי האמירות הללו אישרו לי שהפאס הוא באמת נחוץ ופשוט במבנהו והרבים הרבו אותו, ואכן ניתן לומר זאת, והוא מושב לכל אחד וכך בראש ובראשונה אלי.

הפאס, לא יודעים מהו

לסיום, נראה לי שהפאס פועל מזה זמן כמרכיב אפריורי: באיזשהו אופן יש לנו רצף של פאס ואחר משתכנת בו העדות. עבודת הקארטלים של הפאס ועבודת המעבירים אכן נעשית, אך לא ממש לעיני כל.  גם התהליך עצמו אינו לעיני כל: מהעדות לשאלת הידיעה אם זהו פאס. במונחים אחרים, קיימים מספר "מקומות" (קארטל, מדורים ב-LM, ימי עיון, עדויות) המכונים "פאס" ומשתכנים בהם דברים, שבאותה הזדמנות מכונים "פאס". בקיצור, כבר אין מקומות בהם ניתן שוב לומר לעצמנו "הפאס לא יודעים מהו. נבחן את העדויות ונראה, לאחר מכן, אם זה נקרא הפאס ומאיזה סיבות".

אני מבחין בסוף דברי ש- J-L. Gault בדברו על הפאס, בתחילת שנות ה-90, כבר הביא את זה: "הפאס, לא יודעים מהו."

תרגום: נמרוד שפיר

קריאה: מבל גרייבר