Entretiens d’actualite 14

שיחות אקטואליה 14

ז'.א.מילר עם הוגו פרדה

 מין ה-CPCT אל האסכולה

ז'.א.מילר: מה מעורר בכם דיון זה? מה נותר לכם ממנו? מה אתם מרחיקים מתוכו? מהן תגובותיכם, התנגדויותיכם, תשובותיכם? מה המבט שאתם מפנים בו בזמן אל התערבויות אלו ואל ה?CPCT- האם יש מרכיבים מסוימים הנראים לכם ראויים להילקח בחשבון?

פ.ה. פרדה: נכון שדיון זה ראשיתו בישיבה המוסדית, למרות שזו לא הייתה מיועדת לעבודה על הCPCT-

אבל מסתבר שהרוב הגדול של ההתערבויות, על מנת להשיב לשאלה 'האסכולה שלנו, הפסיכואנליזה שלנו'  דן בCPCT-

אין להכחיש. זה כבר מציב שאלה: מדוע מישהו ששואלים אותו על א עונה על ב.? איש לא ביקש שידברו על הCPCT-. אבל, ככל הנראה, עבור האנשים שהשיבו, יש קשר הדוק. הם משיבים לאסכולה החל מן ה CPCT. זהו כבר סימן שאלה גם באשר לדיון על ה CPCT וגם באשר לאסכולה. האם ה CPCT ממלא מקום של האסכולה? בהחלט לא! זהו פירוש לא נכון {רע}. ה CPCT, האם הוא אסכולה? בהחלט לא! הוא אינו אסכולה אנליטית. אין לו הפונקציה להכשיר אנליטיקאים. הוא תורם להכשרת אנליטיקאים. הוא תרם גם להכשרתי, אך אי אפשר לומר ששם התבצעה הכשרתי. איני יודע אלו בעיות ישנן באסכולה – ולא ב CPCT- ביחס לתשובות המאסיביות האלו. אולי הבעיה היא זו של אטימות [חוסר שקיפות] מסוימת של האסכולה אל מול עמיתיה.

לתפיסתך, קיימת שקיפות של ה CPCT ואטימות של האסכולה

זו השערה. איני מאשר אותה. יש בעיה של האסכולה שיש לטפל בה. אין זה מהיום, אין זה מאז יצירת ה CPCT. זה הרבה קודם.

איזו בעיה?

צריך לגלות אותה. לי יש מחשבונת: הבעיה של האסכולה היא שצריך לקרא את ז'אק אלאן מילר. לקרא! אתה מכיר הרבה יותר טוב ממני את הנוסחה של לאקאן: "מצטטים אותי, לא קוראים אותי".

מעולם לא אמרתי זאת על עצמי

זה אני שאומר זאת. לכן יש בעצם בפעם הראשונה באסכולה סמינר בו מדובר בלקרוא את ז'אק אלאן מילר

מה אתה מותיר מן הביקורות שניתנות מזה עשרה ימים?

הביקורת המגיעה באופן קבוע, היא שהתקצוב מייצר בעיות. נקודה ראשונה: היה הכרחי לעשות את זה, וכולם ידעו, כולם הכירו את היחסים הפיננסיים של ה- CPCT, מאז הקמתו ועד היום. אין כאן, אם כן, שום חידוש. איש אינו אומר: 'לא ידעתי'. יחסים אלו הוצגו בקביעות למועצה האדמיניסטרטיבית של ה CPCT, ועד לאחרונה, גם למועצת ה CPCT.

דינים וחשבונות כספיים של האסכולה מוצגים בפני כל חברי האסכולה, מה שאין כן באשר ל CPCT

בקשתי שזה ישלח לכל חברי האסכולה. אחרים אמרו שלא.

זו הייתה הנקודה הראשונה שלך. מהי השנייה?

התקצוב היה תוצר של הצגת העבודה שלנו בפני הרשויות, ולא הפחותות שבהן. הדברים הגיעו עד למזכיר של מ. [...], שטיפל בבריאות, והוא עצמו הציג  את ה CPCT כהתנסות ייחודית בצרפת בטיפול בחסרי היציבות [?]. תיק זה מסתובב בעצם עדיין, ואני מקווה שהוא יראה אור. בקשת התקצוב שלנו הייתה גם נשק כדי להכיר את ה -CPCT לציבור שרצה בכל מחיר שנישאר בתוך חדר העבודה שלנו. התקצוב גם אפשר לשלם את המיסים, את המזכירה וכן הלאה. זו הייתה אם כן דרך להציג את העבודה שלנו, את העבודה הקלינית שלנו. במה יכלה זו לעניין את המתקצבים? כאשר בקשו ממני דו"חות, לא עניין אותם כלל לדעת מה אעשה בכסף, היות וזה היה שקוף, אלא הם רצו לדעת איך אנחנו עובדים. שלחו לי אפילו דפי הערכה, שמלאתי ללא קושי, ובו בזמן בקשו מאתנו מקרים קליניים. נקטנו כמובן בכל אמצעי הזהירות כמקובל. אך הם ידעו ששיטת ההערכה שהוצבה הייתה בעלת פגמים עצומים.

השיטה הרשמית?

כן. היה ידוע לי שמשרד ממשלתי שלח לעמיתים תביעה למחקר פסיכואנליטי על המעבר לאקט.  הCPCT- , מתוך ה savoir-faire [לדעת לעשות] שלו, עם מה שהוא מייצר כהכרה, מבוקש יותר ויותר.

בקורות מסוימות נוגעות לאותו 'יותר ויותר'

נתבונן ב 'יותר ויותר'. אומרים שיש יותר מידי אנשים ב CPCT-שברול. כאשר עזבתי את ה CPCT, היו שישים אנשים. היום, הם 90

20 בהתחלה

לא. החל מן השנה הראשונה, 50 בפועל

על פי דניאלה פרננדז, בין אפריל ונובמבר 2003, היו בערך עשרים איש. אחר-כך עם בואו של השדרוג הראשון של האטלייר, היו 10 עד 15 אנשים נוספים. ואז עברו ל 60 כשאתה עזבת. היום אנחנו עומדים על 90. למעשה, אתה עזבת ב...

אפריל שנת 2007

תוך שנה וחצי עלייה של 50%

יש כאן סדרה שלמה של דברים שיש להתבונן בהם יותר מקרוב. ניקח את התכנון הראשון שהצבתי. היו כעשרים איש, וכל אחד מהם עבד בערך שעה וחצי, שעתיים בשבוע.

דניאלה פרננדז אומרת שהיא עובדת חמש שש שעות בשבוע

היא אחת מהגדולים של ה- CPCT. בקשתי מכל אחד שעתיים של עבודה, ועוד שעה מחייבת לישיבה פעם בחודש. אם יש 20 איש, זה 40 שעות בשבוע, כלומר זמן מלא, זמן מלא של שרות אשפוזי. עם 40 שעות השרות פועל במינימום.

90 זה אולי הרבה ביחס למספר הפריזאי של חברי האסכולה, הרבה גם באשר למספר הצעירים המכשירים את עצמם לפסיכואנליזה.

ייתכן מאוד. זה מציב את הבעיה של מציאת איזון. הרעיון במקורו היה CPCT יציב

רציתי CPCT קטן, של 10, 15, 20 איש, וחיפוש סובסידיות שיאפשר לשלם את שכר הדירה, את המנקה, מזכירות, וכשכל זה מושג לא מחפשים משאבים נוספים. הרעיון שלי היה של CPCT ניסיוני. ראיתי, בהודעה הראשונה ששלחת, שהתפיסה שלך שונה משמעותית, ושאתה שולח קריאה רחבה. נתתי לדברים לקרות [laisser faire]. הביקורות שמתנסחות מזה עשרה ימים, האם הן מובילות אותך לשקול מחדש נקודות מסוימות של השיטה שהכנסת לפעולה? או שאתה מעוניין לחשוב על כך, ושנחזור לזה אחר-כך?

אני מעדיף להשיב עכשיו. אני מכיר את הפתגם: ' הרעיון הראשון הוא הנכון, יש להתייחס אליו בחשדנות'. יהיה צורך לשנות את הדברים, אבל אלו דברים? האם זה מספר האנשים ב CPCT? מצד אחר, הם מפיקים רווח גדול מהתנסות זו.

האם אתה בטוח בכך?

אני יכול לומר לך שצפיתי בהתפתחותם של עמיתים רבים. ואני יכול לומר שכן, הם מפיקים רווח גדול.

באי ההכרות [méconnaissance] בה הייתי לגבי מציאות הדברים בפועל, חשבתי שהסטודנטים המתמחים ב CPCT רק נתנו שעות בהתנדבות כדי לקבל פציינטים. הייתי המום לגלות כי זו הייתה רק אחת מן הדרישות כלפיהם, שהייתה להם כמות של מטלות אחרות, מטלות של משווקים ומתייקים.

אני יכול לענות לך, כי עשיתי זאת: עם 3, 4, מבין הצעירים האלה, ניסיתי למצוא משאבים. נראה היה לי כי כך אני מכניס אותם קצת לעובי העניין, מיידע אותם במה דברים אמורים, לייצג את הפסיכואנליזה בפני הרשויות. לא הם אלו שהציגו אותה, זה הייתי אני, אך הם ניצבו לצידי. חשבתי שאני עושה עבודה עבורם, שנותנת להם מושג על מה זה להיות פסיכואנליטיקאי במאה העשרים. שיהיה לו עסק עם זה, כך או אחרת. בעניין ארגון ימי ההכשרה...

גם כאן, הופתעתי לגלות את קיומם של ימי עיון אלו.

ועדות מדעיות ארגנו ימים אלו

אין זה חלק מן היעדים המקוריים של ה CPCT

אבל זו הייתה דרך לתקצב את ה CPCT

האינך מוטרד מן העובדה שתקצוב ה CPCT הפך לתכלית מרכזית של ה CPCT?

אין זו התכלית המרכזית של ה CPCT. זה הכרחי להישרדות של ה CPCT. כשאתם רואים את התקציב הנוכחי, של 180000 יורו בשנה – מספר שיש לבדוק עם גרסר- כל מבנה שהוא,  הוא בעל עלות שנתית כזו מינימום,  בידיעה שיהיה צורך לשנות את המקום.

נאמר לי שיש מקום שני, ואפילו מקום שלישי.

יכולנו לקבל צעירים בתנאי שיהיה לנו מקום עצמאי, כי יש, בנוגע לסובסידיות, דרישות ברמה הזו.

האינך שם לב שאנו נמצאים לחלוטין מחוץ לתרשים ההתחלתי?

הייתה התפתחות, רחוקה אולי מן הרעיון ההתחלתי.

זה מקנה את ההרגשה שאנו נמצאים מעכשיו בעידן ה: 'הCPCT- בשביל ה CPCT', כפי שאומרים 'האמנות בשביל האמנות'.

לא, אני לא חושב. זה ה CPCT בשביל הפסיכואנליזה בקריה.

הקריה, זה לא קיים. ה- CPCT פיתה את הרשויות, ועל מנת לפתות אותן, היה עליו להתכופף בפני דרשותיהן ובפני הנורמות שלהן

שום דרישה לא הוצבה בזמן המינוי שלי

אז למה זה גדל ככה?

חשבתי שה CPCT צריך לגדול. זה היה מקום מטיב לאנליטיקאים של האסכולה, עבור התנסות קלינית חדשה. הייתה סדרה שלמה של עניינם בעייתיים מהם האנליטיקאי של האסכולה שלנו נעדר, ולגביהם הוא יכול היה לספק נקודת מבט. איני רואה מדוע צ. רופו יכול לדבר על המתבגר, על האוטיזם וכן הלאה, והאנליטיקאי של האסכולה אינו יכול.

אתה שוקל גם פעולה מתווכת?

כאשר הצגתי תכנית עבודה של ה CPCT לרשויות, חשוב היה לי שהעבודה שלנו תוכר.

שידעו שהעבודה שלנו יעילה...

אל לנו לשכוח שישנם ההתנהגותיים, המייחצנים את אופן הטיפול שלהם על חשבון כל מה שאנחנו עושים

משפט של ניטצ'ה אומר: "והפכנו להיות כל מה שנלחמנו נגדו"

האפשר להפעיל נוסחא זו היום? לא, כי הראינו שאנחנו יכולים לעשות אחרת.

האם אתה באמת חושב שניתן לקחת כציון דרך של האקט האנליטי טיפול בשישה עשר מפגשים של סובייקטים שרובם פסיכוטים? אתה חושב שזה יכול להוות ציון דרך יסודי?

לא

מה קורה אם האנרגיה, הליבידו של השדה הפרוידיאני, של הסטודנטים שלו, של צעיריו, של ה AE שלו, של הAE לשעבר שלו, של חברי האסכולה, אם כל זה נשאב על ידי ההתרבות של ה CPCT-ים?

אם זה נתפס כך, זה רע מאוד. איני חושב שזה מתרחש בדיוק כך.

אני דווקא חושב שזה מתרחש כך. אנו מתקרבים לנקודת הידרדרות. כאן, אנחנו לא מסכימים.

איני חושב שהאסכולה בכללותה, השדה הפרוידיאני בכללותו...

נקודת ציון ראשונה: מי מונה לנשיא של האסכולה? מנהל ה CPCT. נקודת ציון שנייה: מזה רבע מאה אני מתנגד יחד עם אחרים לכך שהאסכולה, כמוה כסקציות הקליניות, תבקש סובסידיות; ועם זאת, התקרבנו מרחק נגיעה לכך שהאסכולה תפתח בתורה בחיפוש של סובסידיות כדי לממן את 'קבוצות המחקר' שלה, שנוצרו על ידך בשנה שעברה. האם זה מדויק?

לא. קבוצות המחקר היו קיימות קודם. לא ידעתי שהוגשו בקשות לסובסידיות עבור קבוצות המחקר.

לא הוגשו, אך עמדו להיות מוגשות

לא ידעתי. מעולם לא נתתי את הסכמתי לחיפוש סובסידיות. או ששכחתי לחלוטין.

קורה ששוכחים. זה קרה לי בקשר לבהאיה.

אם זה אכן היה קורה, הייתי חושב שיש כאן סחף

מרכיב שלישי: כאשר הbureau של האסכולה פותח באינטרנט מרחב של דיון על הנושא 'האסכולה שלנו, הפסיכואנליזה שלנו', כמעט כל הטקסטים אינם מדברים אלא על ה CPCT-ים. המפתח שאני מציע מסביר עובדה זו. האין זה גורם לך לחשוב?

אתה אומר לי: נשיא האסכולה הוא המנהל לשעבר של ה CPCT. על אותו משקל, יכולתי לומר שמנהל ימי העיון האחרונים הוא גם המנהל של ה CPCT

כולם באסכולה עומדים להיות מנהלים של !CPCT מנהל או מזכיר או עובד של CPCT. אי אפשר כבר לזוז באסכולה בלי ליפול על CPCT. כשפותחים את הארונות מוצאים תמיד את אותה צלחת: CPCT.

אני יכול גם לומר לך שכולם נמצאים בסקציות הקליניות, כולם.

אה, אבל הסקציות הקליניות מעולם לא חיפשו סובסידיות, ואיש מעולם לא הזדהה עם הסקציות הקליניות. לעומת זאת, כבר הייתה לי הזדמנות לומר לך זאת בפרטיות, יש הזדהות מאוד חזקה עם ה CPCT.

וכיצד אתה מסביר אותה?

זה לא מנוהל באותו אופן

כלומר?

לא משתמשים בנשק ההזדהות. נמנעים ממנו, כי נמצאים בתוך השיח האנליטי. מזה עשרים שלושים שנה שבהן הן קיימות, הסקציות הקליניות יכלו לקבל סובסידיות, יכולנו אפילו לעשות מהן מזמן 'אוניברסיטה'. כוחן של הסקציות הקליניות, ועמידותן לאורך זמן, תלויים בכל מה שהן יכלו לעשות ולא עושות. באותו האופן, שכאשר אתה אנליטיקאי, אתה לא משתמש בכל האמצעים בהם ניתן היה להשתמש: ההשאה, ההזדהות. כוחו של השיח האנליטי מוצאו מכל מה שהאנליטיקאי אינו עושה. עיקר ה'הכשרה' של האנליטיקאי, כפי שאומרים, היא ללמוד לא להשתמש בכוח שמקנה לו המצב של השפה המכוּנן באמצעות תביעת הסובייקט הסובל.

אני חושב שאני מבין את הגורמים שהצגת בפני, אך הייתי רוצה גם שתיקח בחשבון, כשאתה מעצב אותם, את הביקורות שנוסחו.

אנו מתדיינים מזה רבע שעה, אפשר לעצור אם אתה מסכים, ולחזור לזה בעוד כמה ימים.

אני מסכים לחזור אל הדיון על הנקודה המדויקת של הפירוש שלך.

מסמך: הרמס, ניצחון האנטי בלינג בלינג 

לגמרי במקרה, נפלתי הבוקר על הקטע הבא, מתוך כתב העת 'קפיטל' מס. 205, אוקטובר 2008, עמ' 38. מדובר בחברה המפורסמת של רובע סנט הונורה בפריז, ובפילוסופיה המסחרית התמוהה שלו –ז'.א.מילר

מאז 2003, עולות המכירות בקצב שנתי של מאה מיליוני יורו, ומגיעות ל 1,6 מיליארד יורו בשנה שעברה. באותו הזמן, הרווחים נעו מ 220 ל293 מיליון יורו והרווחיות האופרטיבית [האביטדה] מגיע היום ל 27%. אין ספק שבביזנס הזה, אפשר לעשות יותר: גוצ'י עם המגפיים המוזהבים שלו בעלי העקב העבה [340 יורו], הכפיל את עסקיו מבהלך חמש שנים; לואי וויטון והתיק המיוחד שלו קמופלאז' [1030 נורו] מציג רווחיות של 43%. אבל מרוב מכירה של הכול ולא משנה מה, מותגים מסוימים עלולים 'לחסל את עצמם', מעריכה העיתונאית האמריקאית דנה תומס, מחברת 'מותרות ושות'', חקירה לעומק של הפרקטיקות של המגזר. " זוהי החברה האחרונה שאינה נכנעת לכסף קל", היא מוסיפה. אישור של דוד דה מאיה, מנתח פיננסי אצל אורל לבן: "הרמס יכלה בקלות לחלץ 30% של גדילה בחמש שנים. אבל הקבוצה מעדיפה להרוויח 10% במשך מאה שנה, מאשר לקלקל את הדימוי שלה". [פרסום חינם]

 
מכתב של יורדן גורגל

ז'אק אלאן מילר היקר,

מועצת ה EBP, שהתכנסה ב 18/10/08, דנה בנושא הפעולה הפוליטית בנוגע לאוריינטציה מחודשת של הCPCT  בברזיל, החל מן השיחות על אקטואליה שהופצו על ידך וההדים של ההתערבויות שלך בימי העיון של ה ECF [בתיווכה של אנג'לינה הררי]

בנוסף למחשבה הביקורתית, הדים אלו עוררו התלהבות אל מול מה שאנו תופסים כנקודה בולטת של הערותיך: היחס אל הסובייקט שמונח לו ידע.

תשובתו של אריק לוראן לברנרדינו הורן, בנוגע לשתי רמות ההכרה, עוררה אף היא דיון מעניין בנושא הקולוקוויום של ה EBP בסלבדור דה בהאיה, תוצאותיו הפוליטיות והשפעותיו בקהילה.

בחוזר הבא שלו, שאמור לצאת בקרוב, מועצת הEBP ממליצה מאוד על זהירות במה שנוגע ליזמות חדשות של CPCT בברזיל.

היינו רוצים גם להסב את תשומת הלב למסמך שהופץ על ידי Um por Um [1/08/08] הנקרא "A politica do Conselho", בו הדגישה מועצת ה EBP, ביחס ל"פעולה הלקניאנית" ש:

... עידוד יצירה של מנגנונים עבור הפסיכואנליזה המיושמת לתרפויטיקה, כולל ה CPCT,  עדיף שיהיה קשור לאופן בו פועלים הקרטלים במה שנוגע לדיון ולביקורת המתמידים  על פעילותם של שירותים מסוג זה. מטלה זו מחייבת אותנו לבצוע עבודה אפיסטמית חשובה מאוד, כשלוקחים בחשבון שזהו תפקידה של הפסיכואנליזה הטהורה להכין את המפעילים עבור הפסיכואנליזה המיושמת".

בכבוד רב

תרגום: אמה לוין