בשיעורים של מילר על הסמינר מילר מציין שיש כבר הבדל בין לאקאן לבין לאקאן. בין לאקאן שאמר שהמועקה היא סימן של האחר, לבין פרק 12 שם יש משפט – המועקה היא סימן של הממשי.

בתוך הפרק מופיעה החלוקה הסובייקטיבית. התת כותרת של מילר – הסקיצה השלישית של החלוקה הסובייקטיבית (עמ' 142).

כאשר פרויד רצה לרשום על המסלול של האנליזה, הסיום של האנליזה, הוא השתמש בתסביך הסירוס כפי שהיא גילה אותו וכפי שהוא ניסח אותו.

אחד הניסוחים הכי ברורים של תסביך הסירוס אפשר למצוא ב – הצגת הנרקסיסזם 1914. שם הוא אומר שתסביך הסירוס הוא היום הכי קשה לנרקיסיזם הילדי. זה איום, סוג של משבר. הילד שהיה ממוקם במקום מסוים ביחס להוריו וביחס לעצמו מגיע לנקודה מסוימת עם "his majesty the baby" ועובר משבר. למשבר הזה הוא קורא תסביך סירוס. במשך כל המהלכים שלו, כל הכתבים שלו, הוא הקפיד שגורל האנליזות ואפילו הגורל של החיים של הנוירוטי תלויים בדבר הזה שהוא כינה תסביך סירוס (הוא כלל גם את הפסיכוטי). איך כל אחד מסתדר עם המשבר הזה שקרה בחייו. בשביל לנסח אותו פרויד השתמש (א) בנרקיסיזם (ב) בלא מודע (ג) במושג מרכזי בלא מודע הפרודיאני, שהוא קרא לו בעקבות מסורת מאוד עתיקה – הפאלוס.

כשהוא מנסח את סוף האנליזות באנליזה סופית ואינסופית הוא משתמש ב"פאלוס" כדי שזה יאפשר לו להגיד איפה נשים ואיפה גברים יכולים להתמקם גם בחיים וגם באנליזה והיחסים שלו עם הלא מודע ועם הנרקיסיזם.

לאקאן, בעקבות פרויד, בחלק הראשון של משנתו ניסה לכתוב באופן הכי ברור על מה מדובר בשדה של פרויד. לאקאן נכנס לפסיכואנליזה דרך שלב המראה שזה פורמט של הנרקיסיזם, פורמט שמאפשר לבודד בנרקיסיזם מרכיבים. הנרקיסיזם הוא דבר מורכב.

גם את הלא מודע לאקאן ניסה להיכנס אליו באמצעות השדה של המסמן. וזה גם כולל את הפאלוס. זאת אומרת שבעזרת שלב המראה והמסמן לאקאן ניסה למקם את הנרקסיזם, הלא מודע, כולל את הפאלוס. ברגע שהוא עשה את זה הוא נתקל בכך שהמרכיב הליבידינלי שעליו פרויד מדבר במפורש באנליזה סופית ואינסופית – זאת אומרת שסוף האנליזה וגורל של חיים גם כולל את המרכיב הכמותי, הליבידינלי – ... המרכיב הליבידינלי לא הספיק להיות כלול באופן ברור וזה בעקבות משהו אחד: כל פעם שקושרים את הפאלוס עם הליבידו, אם לא מפרידים אותם בכתיבה, בניסוח, בתיאור של בעיות קליניות – אם לא מפרידים אותם קורה דבר מוזר. הליבידו סובל את הגורל של האסור. הליבידו נכנס רק דרך האסור. וזה גם אומר שרק נכנס בסופו של דבר באופן אדיפלי. כלומר – אין לנו גישה לליבידו, כל עוד לא מופרד ממנו הפאלוס, אלא דרך האיסור. חושבים אותו דרך האיסור, מנסחים אותו דרך האיסור, מנסים לטפל בבעיות שלו דרך האיסור. זה מבואים סתומים.

הסקיצות האלו הם ניסיון להיכנס לאזור הליבידינלי באופן נפרד מהפאלוס. באופן נפרד מהאיסור. זאת אחת מהסיבות שזה לא קל לתפוס אותן. אין בנוסחאות האלו מובן אדיפלי ומובן של איסור. לכן הן משונות מלכתחילה. צריך לחשוב אותן באופן נפרד.

זאת הסיבה שלאקאן טוען שאם אנחנו נעקוב אחרי מסמנים שלו עד סוף הסמינר הוא יוכל להוכיח לנו שיש יציאה מתסביך הסירוס, יציאה שפרויד הגיע אליה. לא צריך לחשוב שעוצרים אנליזות ... אצל האישה. מה שפרויד גילה וכינה קנאת הפין הוא בשביל הגבר ... יש קושי כשהדברים לא מתנסחים בשדה הזה של נישואין, גירושים, כל המסגרת שמסדירה את השדה הליבידינלי בעזרת חוקים. אז הנוסחאות האלו הן נוסחאות ללא חוק. ולכן זה מקרב אותן למשהו שאנחנו מדברים עליו, שלאקאן הגדיר אותו במשנה האחרונה שלו הממשי שזה ללא חוק. כל עוד הממשי הוא בלי חוק הוא מתרחק מהמובן ונעשה יותר קשה לגשת אליו בעזרת האיסור.

ההימור של לאקאן בסמינר הוא שגם שדה השפה לא מצטמצם לדיבור. הנוסחאות האלו זה לא דיבור. אז לכן אפשר להגיע עם הנוסחה למשהו שהדיבור מתקשה לפתוח אליו. דווקא המועקה שייכת לאותו שדה – איפה שקשה מאוד לדיבור. איפה שהדיבור נתקל עם משהו אחר.

הדבר הראשון שאפשר להגיד שקורה כאן (נוסחה עם' 142) זה שהאיווי נפרד מה x שלאקאן יתן לו שם – התענגות. זה השדה של מעבר לעקרון ההנאה. אפשר ללמוד בנפרד מה קורה לאיווי ומה קורה להתענגות.

בסוף הפרק מופיע הנושא של נוירוזות של מועקה – פרויד התעקש שמה שהוא מצא בקליניקה זה שמתפתחת מועקה גם בנשים וגם בגברים למשל במקרה של משגל נסוג. אבל יש כאן קריאה של לאקאן (עמ' 150) – מה שקורה זה שפרויד גילה שהתפקיד של הפאלוס במיניות האנושית זה כאובייקט שנופל. מה שפרויד גילה זה לאו דווקא שהמועקה קשורה לאי סיפוק כפי שאפשר לחשוב, אלא בדיוק ההפך – שהמועקה שמתגלה ברגע הזה קשורה דווקא לסיפוק רק שהסיפוק הזה הוא קשור באופן מפורש לפאלוס כאובייקט שנסוג. כלומר – שתפקידו ככלי מצטמצם לנפילה. זה לגמרי ניסוח שהוא נפרד לחלוטין מהשדה ... האיווי חולם עם פאלוס שמתפקד רק בתפקוד מלא. אבל באמצעות הפרדה – ולאקאן מוסיף דבר נוסף – שפרויד גילה שהאורגזמה אינה דווקא שייכת לשדה של ההתענגות אלא קרובה יותר למועקה. שהאורגזמה היא סוג של מועקה יותר מסוג של התענגות. בדרך כלל הנוירוזה מובילה אותנו לחשוב על האורגזמה כקשורה לאיווי. וגם – האורגזמה המשותפת זה מן מיתוס שזה השיא של ההישג של האיווי. לאקאן טוען שזה תוצאה של התייחסות לחיי האהבה רק מהשדה של האיווי.

בסוף הסמינר לאקאן כותב שמה שמפריד שדה של גברים משדה של נשים זה דווקא הדבר שהיה אמור לאחד אותם – הפאלוס. ברגע הזה שהוא כותב –φ שני השדות האלו נפרדים. המועקה שהוא משווה אותה לאורגזמה היא מכשול ליחס בין גברים ונשים. אבל באותו זמן שהיא מכשול ליחס היא גם יכולה להיות כלי לנסח את האי יחס.

המועקה היא לא התענגות אבל היא סוג של סיפוק.

פרויד השתמש בליבידו כקשור יותר למועקה מאשר לפאלוס. המועקה – שדה של סיפוק שאינו קשור באופן כל כך הדוק למשמעות, למובן, למסמן, ולא לפרקטיקה המינית.

אצל פרויד הפאלוס זה משהו שאפשר לתפוס אותו באופן סובייקטיבי. זה הסובייקטיביזציה של איבר המין הזכרי. כלומר שאבר המין הזכרי נתפס בשדה האנושי, בשדה של הלא מודע, כפאלוס. אצל פרויד זה יכול לעבור איום של אובדן, קנאה. ברגע שהפין נכנס לשדה של – למי יש למי אין זה מקבל את השם פאלוס כי זה משהו שקשור לסובייקט – קשור למי שמדבר על זה. קשור לדיבור ביחס לזה.

הנוירוטי האובססיבי משתמש במושג לתת כדי לכסות את השדה המיני. הלתת – זה קשור לצואה. הוא קשור לבקשה של האחר. בסופו של דבר ההשוואה הפרוידיאנית היא צואה שווה ערך ילד שווה ערך פאלוס. החלק השני בסמינר מנסה להבהיר לנו שיש שארית שהיא לא שארית של משמעות. יש שארית של כמות. בתיאוריה הראשונה של פרויד זו השארית שיוצרת את המועקה וגם את ההפרדה בין המועקה לאיווי. השארית נמצאת כמועקה ומפרידה בין התענגות לאיווי.

גיתה אמר – אנחנו נכנסים לחיים ואנחנו כבר בחוב.

ה petit a זו שארית שהיא לא קוגניטיבית, לא של הבנה. זו שארית של כוח. למשל ויטגנשטיין נולד במשפחה עשירה ומחליט עקב השגעונות שלו שהוא לא רוצה את הכסף של המשפחה שלו. הוא עושה שימוש מסוים בשארית הזו של קשור בכוח.

בסקיצות של הפרק הזה הוא מתחיל בשארית במקום להתחיל בחלוקה המסמנית. במקום לשרטט איך הסובייקט מחלק את האחר – זה אמור להגיד לנו מה לפי החלוקה הסובייקטיבית – מה אפשר להגיד על הזמן של המועקה. למועקה יש זמן. בסכימה יש שני זמנים – שורה ראשונה ושנייה. הסובייקט נולד לפני שהוא יוכל להשתמש בזמן של החלוקה. הוא כבר בזמן של המועקה.

איך אוכל להפוך את האיווי של האחר לשלי? אני אצטרך לעבור דרך המועקה. בלי זה זה יהיה תמיד מה שהאחר רוצה. השדה של המועקה שמשסע את האחר.

אני אצטרך להיכנס לשדה של המועקה משום שהאוצר שם הוא האיווי שלי.

כשמדובר על פרטנר בזוגיות לאקאן טוען בסוף הפרק – ועל זה צריך להגיד שמילר נתן סמינר במשך שנה שלמה – כדי לנסות לנסח מה הדרכים של הפרטנר כבן זוג, חייבים, אומר לאקאן, לדעת מה החלק של האיווי שם ומה החלק של ההתענגות. אם לא תופסים אותם בנפרד ולא מנסים לדעת מה הולך שם אז הכל מתבלבל. מילר קרא לסמינר – פרטנר סימפטום.

הטענה הקלינית – הפרטנר האמיתי זה לא משהו מסמני אצל הסובייקט, זה גם לא הפאלוס, זה הדבר שאני פחות סובל. הפרטנר שלי זה הדבר בחיי שאני הכי פחות יכול לסבול. בשביל האובססיבי – המחשבות האינסופיות על המוות זה הפרטנר. בשביל ההיסטרית – הגוף שלא מרגיש פתאום שום דבר זה הפרטנר. והבעיה היא שכשתופסים מישהו, בשר ודם, שלאקאן כותב אותו i(a) – הוא מלביש את הדבר הזה שזה הפרטנר האמיתי שלו. אז בשביל להיכנס לשדה האנליטי של הפרטנר... אחד ה... של הסירוס זה הזוועה בפני מה שהוא הפרטנר.

‏יום רביעי 26 נובמבר 2008

סמינר 10 הופנה למטפלים. מילר מציע להסתכל עליו כבית מלאכה.

בפרק 12 אפשר לראות שתיים משיטות העבודה שהוא מדגים לנו. בתת פרק 1 אפשר לראות שהלא מושגי זה לקחת כל מיני מושגים שגורים ופשוט לטלטל אותם. לנסות לראות מה אפשר לזקק בתהליך הזה. שיטה שנייה – לעבוד עם הסכימות, סימנים, משהו לוגי, כדי לעקוף את ההמשגה.

לאקאן לוקח שלוש התרחשויות מסיפורי צ'כוב, עובר אחת אחת ואומר מדוע זה לא מועקה. בתהליך הזה יש זיקוק.

בסכימה השלישית – מילר אומר שמייד רואים שהאחר לא זהה לאחד. ויש כאן שינוי בזה שה a מופיע במקום אחר מקודם.

בפרק 9 לאקאן חוזר על הסכימה האופטית ומשתמש במושג "להפוך לאני, אניזציה". שם מופיעה הסכימה השנייה

בסכימה השלישית מופיע קו מתחת ל S ו A. יש הפרדה בין המקום המיתי הראשוני ל...

בשלב האניזציה מתרחש התהליך בו 'אתה ישנו' ולכן 'יש לך'.

ב –φ יש משהו שלא ניתן להופעה בספקולרי. הרגע שמופיע שם משהו שנמצא בהומולוגיה עם משהו ... הרגע של הסתימה נחווה כמועקה. הרגע הזה הוא ההוכחה, ההבניה של אותו משהו שקודם היה במקום של חסר. של מינוס. כך – יש משהו שאתה לא יכול לדמיין אותו, הוא לא בספקולרי. המקום הזה מושג כהבניה. אחת ההגדרות של המועקה זה המשהו שאתה מצפה שיופיע בספקולרי אבל הוא לא יכול להופיע שם.

בסכימה השלישית הוא מנסה לטפל במה שלא ניתן לאמירה. הוא אומר שהדרך להבין את זה יהיה דרך 'שלוש הקומות של האופרציה'. והוא מסביר את זה דרך אדיפוס.

בהתחלה יש x שאיננו יכולים לתת לו שם אלא בדיעבד. הוא הגישה לאחר. היעד המהותי בו – על הסובייקט למקם את עצמו. יש לנו פה את הרמה של המועקה המכוננת של הופעת a.

לאקאן אומר שבדיוק ברגע של החתך, של עקירת העיניים של אדיפוס, הוא רואה משהו

בצד של ה –φ של המראה נמצא מה שמתאווים אליו. זה השדה של האיווי. האובייקט הנחשק נמצא שם. בצד השני נמצא משהו שלא רואים בצד השני, ומשהו שהאיווי לא פונה אליו. ה –φ מסמן משהו חסר שהאיווי חושק בו.

בצד הימני (של ה –φ) כדאי לרשום Dirne. הזנזונת של תנאי האהבה של הגבר. הגבר שמחפש אובייקט מושפל. כל פעם שיש Dirne יש איווי. ברגע שיש אישה טובה אין –φ. פרויד ממקם בשביל נשים שם 'אהבה סודית'. זה גם באותו צד של המראה. כל פעם שיש אהבה סודית מתעורר האיווי. אהבה בחשאי. זה לא דברים מעיקים. כל פעם שאפשר למקם פה את הגזר שמושך את האיווי – זה 'אובייקט תותב'. בצד הזה ממוקם גם האדיפוס. ברגע שהאובייקט ממוקם בשדה האדיפלי הוא נחשק.

בצד שמאל, שם יש את השארית הליבידינלית מה שלא משתקף במראה (a) אפשר למקם את הסירוס (של סמינר X). זה מה שמפריד אדיפוס מסירוס. המועקה שמופיעה בסמינר X כל פעם שנוגעים במשהו של השדה הזה היא מועקה לא אדיפלית. מועקה נפרדת מהאסור.

האדיפוס של אחרי הטלת מום בעיניים – הוסר. זה בצד שמאל. האדיפוס שלפני זה זה של האיסור, ואז יוקסטה מתמקמת בצד ימין.

לאקאן אומר שיש פנטזיה של אנליזה, אצל נשים במיוחד, שהאנליזה מובילה מה -φ  ל φ. כלומר להפוך את המינוס של האיווי למשהו חיובי כל הזמן. שבחיוב כל הזמן. השאלה בשביל היציאה מהפלונטר – כל פעם שאני חושק אני נפרד מהדבר העיקרי שלי, מהמועקה. אני מתקדם לאיסור אבל מתרחק מהמועקה. מהמצבר הליבידינלי. איך להגיע לאיחוד מסוים של שני השדות האלו. זאת הבעיה האנליטית. איך לאחד באופן מסוים את שדה שמאל עם שדה ימין. איך להחזיק במשהו מהאיווי מבלי לאבד את המועקה.

פרויד אומר שהיציאה בשביל הנוירוטי, בהתייחסות לאובייקט המושפל, היציאה זה אם הוא חושק ב Dirne – וכלפי אשתו הוא מכבד אותה – זה לאבד את הכבוד כלפי אשתו. קצת לאבד.

זו בעצם השאלה של הפס – איך להשתמש בשני הצדדים כאן.

המועקה לא פופולרית בשדה הימני כי היא אנטי-איווי. אבל: בסופו של דבר המועקה המכוננת היא שימושית.

פרויד אומר: הייתי רוצה להיות האב של עצמי. זה לא אשמה – זה משהו מבני. שלאקאן משתמש בביטוי לטיני - ... רוצה להיות סיבת עצמו.