ראיון עם ז'אק-אלן מילר

פסיכולוג'יס מגאזין, אוקטובר 2008, מס' 278

Psycohologies Magazine, Octobre 2008, no. 278

נערך על ידי חנה וואר

פ. : האם הפסיכאנליזה מלמדת אותנו משהו על האהבה ?

ז'-א מילר : הרבה, היות שזאת התנסות שהמניע בה היא האהבה. מדובר באהבה אוטומטית, ובדרך כלל לא מודעת, שהאנליזנט רוחש לאנליטיקאי המתקראת העברה. זאת היא אהבה מלאכותית, אך היא עשויה מאותו אריג שהאהבה האמיתית. היא חושפת את המנגנון שלה: האהבה פונה למי שאנו חושבים שמכיר את האמת האמיתית שלנו. אך האהבה מאפשרת לדמיין שהאמת הזאת היא ברת אהבה, נעימה, בעוד במציאות קשה לשאת אותה.

פ.: אז מה זה לאהוב באמת ?

ז'-א מילר : לאהוב באמת מישהו זה להאמין שכשאוהבים אותו מגיעים לאמת אודותינו. אוהבים את מי שיש לו תשובה או התשובה לשאלה שלנו "מי אני ?"

פ.: למה ישנם כאלה שיודעים לאהוב ואחרים לא ?

ז'-א מילר : ישנם כאלה שיודעם לגרום לאהבה אצל האחר, serial lovers, אם ניתן להתבטא כך, גברים ונשים. הם יודעם על איזה כפתורים ללחוץ בשביל להיות נאהבים. אך הם אינם בהכרח אוהבים, הם משחקים משחק של חתול ועכבר עם הטרף שלהם. על מנת לאהוב, יש להודות בחסר, ולהכיר בצורך שלנו לאחר, שהוא חסר לנו. אלה החושבים שהם שלמים כשלעצמם, או שואפים להיות כאלה, אינם יודעים לאהוב. ולעיתים הם נוכחים בכך בכאב. הם מתפעלים, מושכים בחוטים, אך אינם מכירים באהבה לא את הסיכון ולא את התענוגות.

פ.:  "להיות שלמים כשלעצמם"  רק גבר יכול לחשוב כך ...

ז'-א מילר : נכון, "לאהוב, אמר לאקאן, זה לתת מה שאין לנו" כלומר : לאהוב, זה להכיר בחסר שלנו ולתת אותו לאחר, למקם אותו באחר. זה לא לתת מה שיש לנו, טובין, מתנות, זה לתת משהו שאין לנו, משהו מעבר לעצמך. לשם כך עליו לייצב את החסר שלו, את ה"סירוס" שלו, כפי שאמר פרויד. וזה, נשי במהותו. אוהבים באמת רק מעמדה נשית, לאהוב עושה אותך נשי. זאת הסיבה שהאהבה אצל הגבר היא תמיד קצת קומית. אך אם הוא נותן למגוחך להפחיד אותו הרי שבעצם הוא אינו בטוח בגבריותו.

פ.:  לגברים קשה יותר לאהוב ?

ז'-א מילר : בהחלט כן, גם לגבר מאוהב יש חזרות של גאווה, פרצי תוקפנות כנגד מושא אהבתו. כי האהבה מעמידה אותו בעמדת אי-שלמות, בתלות. כך הוא יכול לאוות נשים אותן אינו אוהב, על מנת למצוא מחדש את עמדה הגברית אותה הוא משהה כשהוא אוהב. לעקרון הזה קרא פרויד "השפלת חיי האהבה" אצל הגבר: החלוקה בין האהבה לבין האיווי המיני.

פ.:  ואצל נשים ?

ז'-א מילר : זה פחות רגיל. במקרים השכיחים ביותר, יש הכפלה של הפרטנר הגברי. מצד אחד הוא המאהב המענג אותן ושהן מתאוות אליו, אך הוא גם גבר האהבה, שנעשה נשי, מסורס באופן יסודי. רק, שלא האנטומיה היא הקובעת: יש נשים הנוקטות עמדה גברית. יש, אפילו, יותר ויותר. גבר בשביל האהבה בבית, וגברים בשביל ההתענגות אותם פגשו באינטרנט, ברחוב או ברכבת...

פ.:  למה "יותר ויותר" ?

ז'-א מילר : הסטיריאוטיפים הסוציו-תרבותיים של הנשיות והגבריות נמצאים במלוא השינוי. הגברים מוזמנים להתחבר לרגשותיהם, לאהוב, להיעשות נשיים.  הנשים, ההפך, יודעות תופעה של "דחיפה לגבר" : בשם השוויון המשפטי, הן מובלות לחזור ולומר "גם אני". באותו הזמן,  ההומוסקסואלים תובעים את הזכויות ואת הסמלים של ההטרוסקסואלים, כמו נישואים והכרה בילדים כמשותפים. מכאן, אי-יציבות גדולה של התפקידים, נזילות כללית של תיאטרון האהבה, בניגוד לקביעות של פעם. האהבה נעשית "נוזלית", נוכח הסוציולוג דיגמונט באומן[1]. כל אחד צריך להמציא את "סגנון החיים" שלו, ולקחת אחריות על דרכו שלו להתענג ולאהוב. התסריטים המסורתיים פסים לאט לאט. הלחץ החברתי לפעול על פיהם לא נעלם, אך הוא פוחת.

פ.:  "האהבה תמיד הדדית" אמר לאקאן. האם זה עדיין נכון בהקשר של היום ? מה המשמעות ?

ז'-א מילר : חוזרים על המשפט הזה מבלי להבינו, או מבינים באופן עקום. אין זה אומר שמספיק לאהוב מישהו על מנת שיאהב אותך. זה אבסורדי. זה אומר : "אם אני אוהב אותך, זה שאת ברת אהבה. זה אני מי שאוהב, אך את, גם את במשחק, היות שיש בך משהו שגורם לי לאהוב אותך. זה הדדי כי יש הלוך וחזור : אהבתי אליך הוא אפקט חוזר של סיבת האהבה שאת עבורי. אהבתי אליך איננה רק עסקי, אלא גם עסקך שלך. האהבה שלי אומרת דבר מה עליך שאולי אפילו את בעצמך אינך מכירה. " זה אינו מבטיח כלל שלאהבה של האחד תושב אהבה של האחר : כשזה מתרחש זה תמיד בגדר נס, לא ניתן לחשבו למפרע.

פ.: לא מוצאים אותו או אותה במקרה. למה הוא ? למה היא ?

ז'-א מילר : יש מה שפרויד מכנה Liebesbedingung, תנאי האהבה, סיבת האיווי. זוהי תו ייחודי - או אוסף תווים - שיש לו תפקיד מכריע בבחירת האהבה. זה חומק ממדעי המוח כי זה ייחודי לכל אחד, זה בא מהסיפור הייחודי, האינטימי שלו. לפעמים מדובר בתווים מזעריים. פרויד ,למשל, מצא, כסיבה לאיווי אצל אחד הפציינטים שלו, ברק אור על אפה של אישה.

פ.: קשה להאמין לאהבה המבוססת על פרטים חסרי ערך כאלה !

ז'-א מילר : המציאות של הלא-מודע עוברת את הדמיון. אין לך מושג כמה דברים בחיים בכלל, ובאהבה בפרט, מבוססים על פרטים של מה בכך, ראשי סיכה, "פרטים אלוהיים". נכון הוא שבעיקר אצל הזכר מוצאים סיבות כאלה לאיווי, שהן כמו פטישים שנוכחותם הכרחית להצתת תהליך האהבה. מאפיינים ייחודיים מזעריים, המזכירים את האב, האם, האח, האחות, דמות מהילדות, משחקים תפקיד גם הם תפקיד בבחירת האהבה של הנשים. אך צורת האהבה הנשית היא יותר ארוטומנית מפטישיסטית : הן רוצות להיות נאהבות, והעניין, האהבה, שמפגינים להן, או שהן משערות אצל האחר, היא, לעיתים תכופות, תנאי הכרחי להצתת אהבתן, או לפחות להסכמתן. התופעה היא הבסיס לחיזור הגברי.

פ.: אינך נותן שום תפקיד לפנטסמות ?

ז'-א מילר : אצל הנשים, באופן מודע, או לא, הן מכריעות יותר לעמדת ההתענגות מאשר לבחירת האהבה. אצל הגברים זה הפוך. למשל, קורה שאישה לא משיגה התענגות – נאמר אורגזמה – רק בתנאי שהיא מדמיינת, בזמן האקט עצמו, שהיא מוכה, נאנסת, או שהיא אישה אחרת, או גם שהיא במקום אחר, נעדרת.

פ.: והפנטסמה הגברית ?

ז'-א מילר : היא נוכחת באופן ברור באהבה ממבט ראשון. הדוגמה הקלאסית, שלאקאן פירש, היא, ברומן של גתה[2], התשוקה הפתאומית של ורתר הצעיר לשרלוט, ברגע בו הוא רואה אותה לראשונה, מאכילה את הילדים הסובבים אותה. כאן, זאת התכונה האימהית של האישה שמציתה את האהבה. דוגמא אחרת, מהפרקטיקה שלי : בעל עסק בשנות החמישים לחייו מראיין מועמדות לתפקיד המזכירה. אישה צעירה, בת 20, מגיעה לראיון, הוא מיד מצהיר לה את אהבתו. הוא שואל את עצמו מה קרה לו, ומתחיל אנאליזה. שם, הוא מגלה את המניע : הוא מצא בה תווים שהזכירו לו מה שהוא היה בשנות העשרים לחייו, כשהוא הגיע לראשונה לראיון עבודה. הוא, באיזשהו אופן התאהב בעצמו. מוצאים בשתי הדוגמאות האלה את שני הפנים שפרויד זיהה : או שאוהבים את האדם המגן, כאן האם, או תמונה נרציסיסטית של עצמנו.

פ.: נוצר הרושם שאנו בובות על חוט ?

ז'-א מילר : לא, בין גבר זה ואישה זאת, שום דבר לא כתוב למפרע, אין מצפן, אין קשר מלכתחילה. הפגישה ביניהם אינה מתוכנתת כמו המפגש של הזרעון עם הביצית. אין גם שום קשר לגנים. הגברים והנשים מדברים, הם חיים בעולם של שיח, זה מה שקובע. צורות האהבה רגישות במיוחד לתרבות הסובבת. כל תרבות נבדלת באופן בו היא מבנה את היחסים בין המינים. אך, מתברר, שבמערב, בו החברות גם מתירניות גם מסחריות ומשפטיות, ה"רבים" מתגבר על ה"אחד". המודל האידיאלי של "אהבה גדולה לכל החיים" נסוג לאט לאט בפני ה-  speed-dating, ה-speed-loving ועוד תסריטים אלטרנטיביים רבים של אהבה המתרחשים זה בעקבות זה או בו-זמנית.

פ.: והאהבה לאורך זמן, לנצח ?

ז'-א מילר : בלזק אמר : "כל תשוקה שאינה מחשיבה עצמה נצחית היא מכוערת[3]". אך האם קשר מסוג תשוקה יכול להחזיק מעמד כל החיים ? יותר גבר מקדיש את עצמו לאישה יחידה, יותר היא מקבלת בשבילו משמעות אימהית : יותר נשגבת ו"מחוץ לתחום" (בלתי ניתנת למגע) ככל שהיא יותר נאהבת. הומוסקסואלים נשואים הם אלה שהכי מפתחים את פולחן האישה הזה : אראגון שר את אהבתו לאלזה, איך שהיא נפטרת, ברוכים הבאים הבנים ! וכשאישה נתפסת לגבר אחד היא מסרסת אותו. כך הדרך צרה. הדרך הטובה ביותר לאהבה זוגית זאת הידידות, אמר אריסטו.

פ.: הבעיה היא, שהגברים אומרים שאינם מבינים מה רוצות הנשים, והנשים מה מצפים מהן הגברים ...

ז'-א מילר : כן, מה שמתנגד לפתרון האריסטוטלי זה שהדיאלוג בין המינים אינו אפשרי, נאנח לאקאן. הנאהבים למעשה נידונים ללמוד עד אין קץ את השפה של האחר, במישוש, בחיפוש אחר מפתחות, שיכולים תמיד להיות מוחלפים. האהבה, היא מבוך של אי-הבנות שאין לו מוצא.

הופיע ב-ten line news, no. 419 , 6.10.08

תרגום מצרפתית: נמרוד שפיר

קריאה: מבל גרייבר