"המשימה שלנו היא לחשוף את השקרים של הציביליזציה"

ראיון שערך דיאגו רויאס* עם אריק לוראן

דיאגו רויאס: מה מטרת ביקורך בבואנוס-איירס?

אריק לוראן: באתי להשתתף בימי העיון של ה- EOL**,  שם דברתי על האקטואליות של הפסיכואנליזה בכול היבטיה: בין אם זה בשדה של המגוון של הפרקטיקה שלה, התפתחות הקונטקסט לפרקטיקה הזאת, בה ישנו מימוש תיאורטי ופרגמאטי, שמתווה את הפסיכואנליזה של המאה ה- XXI.

ד.ר. : האם פריס, בואנוס-איירס, ניו-יורק הינם המרכזים של הפסיכואנליזה הזאת, של המאה XXI?

א.ל. : נוסיף עוד מספר ערים ברזילאיות לרשימה שלך: סאן פאולו, בלו-הוריזונטה, ריו.
מה שמייחד את פריס ואת אמריקה הלטינית הוא המשקל של האוריינטציה הלאקאניאנית בשדה של הפסיכואנליזה. ניו-יורק זה שונה, אך למעשה ערים אלה הן המרכזים בהם מומצאת הפסיכואנליזה היום. אלה הן ערים שמשמשות כמקום מפגש למשטחים טקטוניים. אינטראקציה זאת אפשרה לאוריינטציה הלאקאניאנית, כקורפוס תיאורטי ופרקטי, לשנות תדיר את האופנים המסורתיים של הפרקטיקה בכדי להמציא מחדש ללא הרף פסיכואנליזה המותאמת לקונטקסט שלנו, שאינה מפסיקה להשתנות, בהיותה תפוסה בתאוצה של הציביליזציה שלנו. הפסיכואנליזה מאפשרת לנו לעשות צעד הצידה ביחס לבולמוס החידושים והמדע הפולש לכל תחומי החיים באמצעות ההבטחה התרופתית.

ד.ר. : האם המועקה השתנתה בתקופתנו?

א.ל. : המועקה נוצרת ומתגבשת אחרת. נתייחס לרגע של ההמצאה של הפסיכואנליזה. זה היה בקונטקסט ויקטוריאני, חברה של הדחקות מיניות מאוד חזקות, היכן שלנשים ולילדים לא הייתה זכות דיבור. תקופה זו הסתיימה בטבח של מלחמת העולם הראשונה. הפסיכואנליזה סייעה להתייחס מחדש לתרבות שפלחה אותה כזאת טרגדיה חברתית והיסטורית. הזמן עבר והחברה מאוד השתנתה ממצב התחלתי זה. היום קיים מודל אחר, זה של דחיפה להתנסות מינית, דחיפה לדיבור בעבור נשים וילדים. צריך לראות מה התוצאות והגבולות של דחיפה זו, איך להתמצא שם ואיך לזהות את עצמך. עד סוף המאה ה-XX שלטו מספר דתות חילוניות – הזדהויות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות – שהטביעו חותם עמוק על החברה. ב- 1989 עם נפילת חומת ברלין והדיכוי בטיאן-אן-מאן, נוצר חתך. הדתות החילוניות נפלו, ובנפילה הזאת, הדעות הקודמות הפכו לאמונות. זה יצר אינדיבידואליזם של המון, בו כל אחד חייב להמציא את אורח החיים וההתנסויות שלו. בבדידות זאת, מועקות חדשות מופיעות. הפסיכואנליזה מאפשרת להתמצא בחידושים אלה ובבדידות הזאת.

ד.ר. : התפתחות זאת של האידיבידואליות, האם אינה יתרון בולט למשימה של הפסיכואנליזה?

א.ל. : ברור שיש תביעה חדשה לפסיכואנליזה. יש להמציא סיפור בו האידיבידואלים יוכלו לומר מה ישנו משל עצמם בעיצומם של השינויים הגדולים האלה, של שינוי-המשמעות של הוודאויות. משפחות מאורגנות מחדש,גירושין, אובדן אמון בוודאויות הגדולות לגבי מה שהיה החיים: האלילים על הקרקע ואנו באורח-חיים של אי-אמון. ניקח למשל את הפטישיזם של הסחורה, מושג מרקסיסטי במקורו. בהקשר לפסיכואנליזה, יש לו עוד יותר עוצמה. האובייקטים הסובבים אותנו (איי-פּד,מחשבים, לאפ-טופ, סלולריים) מצויים בתפר של חיינו באופן הבא: הם מאפשרים להעצים את הזיכרונות, יש להם את היכולת לדמיין את ההנאה. כל האביזרים הטכניים מתלפפים לגוף, אנו מוקפים במסכים, האיי-פון הוא אובייקט של הנאה, Second Life משדל את השתתפותנו. כל המנגנונים החדשים האלה מובילים לאי-ממשות של החיים.

ד.ר. : אבל, למשל, הבלוגים, האם אין הם מאפשרים לכל אחד להעביר את הסובייקטיביות שלו לשדה קולקטיבי?

א.ל. : המשימה של הפסיכואנליזה היא למשוך את תשומת הלב לשקרים של הציביליזציה. בתקופה של פרויד, היו אלה האידיאלים הנעלים של הדתות הלאומיות שבהדגישן  מדתיות, היוו הסתרה למאפייני דחף המוות שכללו. כעת, כבר איננו מלווים באידיאלים הנעלים, הסיפורים הגדולים, כפי שאמר פרנסואה ליוטאר, אלא על ידי הרעיונות שכל אחד יכול ליצור לעצמו. כל אחד יכול ליצור היסטוריה פיקטיבית של חייו בבלוג. אך האמת היא שלכל אחד יש בלוג שאינו מעניין אף אחד. וכל אחד מוצא את עצמו עם הסיפור שלו שמסתובב בעולם וירטואלי, בחיפוש אחר עניין, הכרה, אך כל זאת לשווא. זה מוביל לאכזבה. הפסיכואנליזה מציינת שכל סיפור מכוון לסיפוק של דחפי חיים ומוות. כל סיפור הוא חיפוש אחר פרטנר. הוא יכול למצוא אותו במעבר לאקט.

ד.ר. : לפעמים זהו דחף המוות שמשקלו רב יותר

א.ל. : זה כי בחיים, בביטויים החזק ביותר, יש גם חלק של מוות. זה קשור למה שאנו מדברים. אנו רוצים לומר את הכאב שלנו. בקולומביין ראינו באיזו עיקשות הרוצחים פרסמו בבלוג שלהם מה שהם עומדים לעשות. יוזם הרצח ההמוני בוירג'יניה-טך שם את תמונותיו באינטרנט והודיע כיצד הוא הולך להרוג את חבריו. יוזם רצח ההמון בפינלנד, שעה לפני שעזב, פרסם ב- YouTube את הווידאו בו הכריז על הפרויקט שלו. דברים אלה נעשים לעיתים בשקט ולעיתים ברעש הכי גדול האפשרי. גם הנער מויג'יניה-טך- שבילדותו בקוריאה נחשב כאוטיסט – פולח על ידי הכורח לפנות לחבריו האנושיים, לאחווה האנושית שהוא רצה להשיג. הוא מימש אותה על ידי אקט מאסיבי של הרס-עצמי . לא ניתן לצמצם ביטויים קיצוניים אלה של דחף המוות לעושר או לעוני, אלא למורכבות של התקופה בה אנו חיים, בה מתגלגלים חיינו. ללא אנליזה זו לא נתגבר על המועקה של ההתענגות, דחיפה למוות הקיימת בחברה שלנו, עליה מעידים אקטים נואשים אלה. הפרקטיקה האנליטית יכולה לתת לנו אוריינטציה בקונטקסט זה, ולעזור לנו להמציא אופן להסתדר עם חיינו כך שניתן יהיה לחיות אותם מבלי לציית לשם כך לשום מסורת.

ד.ר. : הסימפטומים החדשים האלה מתפתחים במרחב בו הריפוי נעשה באמצעות ספר התרופות. ליפובצקי מראה שהסובייקט ההיפר-מודרני פונה למוצרים תרופתיים ולתרפיות קוגניטיביות

א.ל. : התרפיות הקוגניטיביות תואמות לתנועה מסוימת של הציביליזציה, למצב עניינים מסוים. בציביליזציה בה הוודאות היחידה באה מהמדע, מדובר בלחקות אותו בכל הדברים. מדובר על כימות של הכול. יש ממה לחשוש כאשר האושר נמדד על פי שלוש שאלות שלגביהן מציינים: אני מאוד מאושר, קצת, בכלל לא. הגוף מתנגד לסוג כזה של סיווג. בכדי לסייע לגופים חולים אלה, מציעים להם תרופה בכדי להחליף את הסמים המסורתיים באמצעותם האנושות שכחה מסבלה: האלכוהול, הטבק, הקוקאין. עקרון ההנאה במקרים אלה, הולך אל מעבר להנאה ויוצר התמכרות. התקווה מהחמרים החדשים הפסיכו-טרופים היא בכך שהם מציעים פתרונות ספציפיים לכל סבל של הגוף המצומצם לחוסר-איזון כימי, ללא התמכרות אלא אם כן היא חוקית ועל פי מרשם. אך ישנם תמיד אפקטים משניים או בלתי צפויים. כך, אנו נתונים במבוך: המדע הוא תהליך ללא סוף שמנפיק פתרונות סותרים. הפסיכואנליזה מנסה, תוך לקיחה בחשבון של הפרדוקסים של המדע, להתיר לכל אחד למצוא פתרון המכוון לאפשרות לחיים.

ד.ר. : הספר השחור של הפסיכואנליזה מצהיר שניתן להשוות את הפסיכואנליזה לכת דתית עם העלאה למוקד, papa שהינו הלאקאניאני ז'אק-אלן מילר ופרשנים ברחבי תבל.

א.ל. : יחד עם החברים שלנו הוצאנו אנטי-ספר שחור של הפסיכואנליזה. הספר השחור נכתב על ידי תרפיסטים קוגניטיביים שחצנים, שלא לוקחים בחשבון שהם בעצמם כת שמותאמת לציביליזציה. הם חושבים שהפאציינט מגיע "פחות חיובי" לפגישה ויוצא "יותר חיובי". משכנעים אותו לחשוב באופן יותר חיובי. עם זה הם חושבים להשיג שליטה בדחפים. אלה שטויות שייצרו אסונות. הם כמו אלה שמנסים להפיץ את הדמוקרטיה במזרח התיכון מבלי להתחשב בייחודיות ובהיסטוריה, באמצעות פרוטוקולים של nation-building הם רק השיגו אסון עצום. הביהביוריסטים פועלים באותו אופן. הם מתלהבים מהתניות ומתרופות. אנו חייבים לבלום אותם בכדי שלא ייצרו אסון אדיר-מימדים, בקשר החברתי של החברה שלנו. (צרפתית: אן גולאברה)

תרגום לעברית: אילנה רבין

* עיתונאי של כתב העת  Veinttitrès  ,חוברת ה-6 לדצמבר 2007, בואנוס איירס
** המפגש ה-XVI של ימי העיון השנתיים של ה-EOL: "המגוון בטיפול האנליטי כיום. היחס בין האפקט התרפויטי לבין המעבר לו. ה-1 וה-2 לדצמבר 2007.