|
קולנוע כאחר אנליטי
אתה יכול להיות הבמאי אם אתה בעל דרך שבה הינך יוצר/עומד עם מה שאתה מחזיק בו לרגע כהרמטיקה של ידע: רגע בו לידע אין סדק - כך אתה פונה. גם אם הפנייה שלך היא שאלה - השאלה צריכה להיות עם מעמד של הרמטיקה, שאלה לא מסודקת. להיות הבמאי זה להחזיק מעמד של פנייה לא סדוקה. כך הבמאות האנליטית. לרגע.
הרמס האל, בזכות היותו בחלק אל ובחלק נימפה ודמה לבן אנוש מונה לשליח בין העולמות. תפקידו היה ללוות לעולם האחר. מכאן, אף אם באורח של בחירה ספקולטיבית, שהרמטיות יכולה להעביר או לבצע כניסה אולי דווקא בפרדוקסליות של ההחוות שלם של האחר. האחר באנליטי, כל עוד הוא נתפס כאחד זה יאפשר לסובייקט לעבור מדבר מה אחד לדבר מה אחר.
לקחת את המתווך קולנוע בן-זמננו, בן-תרבות של הווה, ולמסור איתו פיענוח של טקסט כאביזר הראייה בקריאת החומר הרב-מימד האנליטי. זוהי המטרה של כתיבת ההערות על סרטים. זה מהווה אמצעי אחד אחר מלדבר. השאלה אם קולנוע הוא אחר אנליטי הרמטי נענת באפקטיביות של המעבר.
טוקיו סונטה / לא בלי פוליטיקה.. רק האומנות מושיעה
נער החידות ממומביי / מראית העין היחידה - אהבה
נער קריאה / אין יחס מיני - בין המוסר והחוק
ז'יל וג'ים (משותף) / מעבר לעקרון ההתענגות
ויקי כריסטינה ברצלונה / מה לא רוצה האישה - את מה שרוצה
רצח מוצדק, תעביר את זה הלאה, מיס סנשיין הקטנה, ועוד / ההמצאה/מציאה של האב
לקרוא ולשרוף / אובייקט כלום
נהג מונית / הדה-קונסטרוקציה של המבנה
גראן טורינו / דרך פרטית לגאולה
Now, Voyager / אהבה כאובייקט טרנסנדנטי
מאת אורנה קסטל
|
