כיצד לאקאן מיקם את הבדיחה - ה-Witz של פרויד - בלב ליבה של הקליניקה הפסיכואנאליטית?

בדיחות של יהודים על יהודים

מדוע פרויד משתמש בכל כך הרבה בדיחות יהודיות בספר "הבדיחה ויחסיה ללא-מודע"? התשובה לא ברורה מייד, אף אם לוקחים בחשבון את היהדות שלו.

אבל כאן "היהדות שלו" משמעותה "היהדות של פרויד". כל פעם שאומרים "היהדות שלו", "היהדות" היא פונקציה שונה ונפרדת. זאת פונקציה מפרידה בין "שלו-ים" שונים.

זה לא במקרה, כתב לאקאן[1] ב-1938, עדיין צעיר לפני גיל ארבעים, שהיה זה יהודי מווינה שגילה את תסביך אדיפוס, עם מה שכרוך בין השורות של תסביך זה, שקיעת סמכות האב בתרבות. ג'אן-קולד מילנר, בספרו "היהודי של ידע"[2] , מתייחס למאמר אחרון של פרויד, "משה והדת המונותיאיסטית", כטקסט שמתפוצץ בין הידיים של פרויד, משום שבסוף חייו מתייצבים שני החצאים של הווייתו זה מול זה בעימות: השם 'יהודי' שהוא קיבל מהוריו, והידע שאליו הוא הקדיש את חייו כאינדיווידואל. התיאור הזה, עם הדרמטיות שיש בו, מגלם היטב את השאלה על הבדיחות היהודיות אשר פרויד מנסח בספר.

הבדיחות האלה הן "בדיחות על ידי יהודים,  בדיחות מכוונות נגד מאפיינים יהודים"  (תרגום עברי עמ' 139). יש "תנאי סובייקטיבי" לפי פרויד לעבודת הבדיחה: "שותפותו של האדם עצמו במה שעומד לגינוי".  אחרת, אין אפקט של בדיחה, אלא, כפי שקורה עם הבדיחות שמספרים לא-יהודים על יהודים, "אפקטים קומיים אכזריים".

למה מתייחס הביטוי הזה של פרויד -"שותפותו של האדם עצמו במה שעומד לגינוי"? (der Anteil der eigenen Person an dem zu Tadelnden schafft)

שותפות משונה: שותפות במה שעומד לגינוי. זה עסק? אז מה הרווח?

המרחק בין הקומי לבין הבדיחה - דמות אחת

פרויד מבדיל באופן קפדני בין האפקט הקומי לבין הבדיחה. בנושא הבדיחות על היהודים, ישנן הבדיחות על יהודים על ידי לא-יהודים, שהן ברובן, לדבריו, "סיפורים--[3]Schwanke-- קומיים אכזריים[4]." 

בפרק 7, פרויד עוסק בהבדלים בין הבדיחה לבין הקומי. במובן החברתי, הקומי "יכול להסתפק בשתי דמויות בלבד.[5]

הבדיחה לעומת זאת דורשת שלוש דמויות: הדמות שמספרת את הבדיחה. הדמות שהיא האובייקט של הבדיחה, והדמות השלישית, הקריטית - ה-auditor (מאזין), מי ששומע את הבדיחה.