פסיכואנליזה

מרקו מאואס

פסיכואנליזה היא גישה טיפולית לעולמו ה"יותר פנימי מאשר הפנימי" - כפי שכתב אגוסטיונוס - של האדם, אשר נוסדה על ידי זיגמונד פרויד בתחילת המאה העשרים. פסיכואנליזה היא אסכולה תיאורטית וטיפולית שבמרכזה מבנה הסימפטומים של האדם, המורכבים, סופו של דבר, מביטויים לשוניים ומהשקעות ליווידינאליות, שפרויד המציא עבורן את המילה "דחפים". פסיכואנליזה מצביעה על חלק לא-מודע ולא-רציונלי בנפש המשפיע על תפקוד האדם, שהתפתחותו מעוצבת על ידי דחפים, כוחות פנימיים ויחסיו עם הדמויות הקרובות אליו.
           
מאז היתה תיאוריית הבנת הנפש בחיתוליה - מימיו של פרויד ועבור בלאקאן - הציעה הפסיכואנליזה כיוונים, תחומי עניין ושיטות מחקר חדשות. מטרתם של אנשי האסכולה היתה לאפשר, באמצעות פסיכואנליזה, טיפול יסודי ומעמיק בקשייו הרגשיים של האדם העובר טיפול ובמצוקותיו האנושיות הקיומיות, מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו.

הפסיכואנליזה וה"מעט של מציאות"

ז'אק-אלן מילר מספר בקורס שלו "הפרטנר סימפטום" (1997-98) שכאשר הוא ואריק לורן ביקרו את חורחה לואיס בורחס (Borges) בבואנוס איירס - בטח זה היה בשנים 1982-83 - בורחס דיבר איתם על הצבעים, בלי היסוס. ועל מה ידבר עיוור? על האובייקט האבוד. "כמו כולם, הוא מתעניין באובייקט האבוד". בזמננו, זמנים של "האח הגדול", סוג של Panopticon של בנטם (Bentham). זה היה סוג של בית סוהר שבו האסירים ידעו שהמפקח יכול לצפות בכל אחד מהם - אבל לא ידעו מתי. זהו אופן של יצירת אל, או יותר נכון של המצאת אל.

מדוע הסובייקט המודרני ממשיך לאהוב את הפסיכואנליזה? זאת דרך שבה הוא יכול למצאו את ה"מעט של המציאות", כביטוי הסוריאליסטי. ה"מעט של מציאות" הוא הפינה שבה אפשר לנחש דבר-מה מעבר למסך של הפנטזמה. כאשר בורחס מדבר בלי היסוס על הצבעים, הוא מזמין אותנו לתפוס את הצבע בסדק הפונקציה של התפיסה.