סמינר X, פרק 13

31.12.08

שיעור של אילנה רבין

מבוא

בפרק 13 לאקאן מתחיל לקצור את פירות המהלכים הקודמים שעשה. זה פרק עליו חלות במובהק הכותרות שנתן ז'אק-אלן מילר בהרצאות המבוא שלו לסמינר X: "שינוי קואורדינטת", "דהמיתולוגיזציה", "מעבר ממיתולוגיה לטופולוגיה" וכד'

בתחילת תת-פרק 1, לאקאן מסכם את הנקודה אליה הגיע על שני צירים, ולאחר מכן מזנק למסקנות חסרות תקדים.

תחת המסמן "איווי להוראה" והתמקמות שהוא מגדיר כ "המורה של עצם ההוראה שלי", הוא מסכם ואומר:

1. באשר לפחד //מועקה – הוא מדגיש שהמועקה היא למול משהו Angst vor etwas , ושבעיקוף מסוים המונח objektlos יכול לשוב. הוא גם מדגיש שבמועקה הסובייקט תפוס, עסוק, מעוניין במה שהוא הכי אינטימי משל עצמו
2. באשר לסכמות החלוקה, הוא נותן שם לכול קומה, בהתאם ל-3 הזמנים של האופרציה הזאת. זמן ראשון – התענגות, זמן שני – מועקה, זמן שלישי – איווי. לגבי המועקה הוא מדגיש שהפונקציה שלה בין ההתענגות לבין האיווי היא "לא רק מתווכת ( mediatrice) אלא חציונית (mediane )"

מיד לאחר סיכום זה מסמן לאקאן את רגע התפנית. מה יש ברגע הזה?

1. מעמד של האובייקט הקודם לחוק לאיווי
2. איווי שאינו מותנה בסוכן סירוס
3. כינון האיווי כ"סובייקטיביזציה של האובייקט והרישום שלו באחר. אובייקט petit a נמצא כבר שם מאופיין כמה שהוא הכי אני עצמי מבחוץ, מפני שהוא נחתך ממני" (ז'אק-אלן מילר)

להלן יובא קטע מתורגם מתוך הסמינר במהדורה הצרפתית, ולאחר מכן מספר קטעים מתוך המבוא ששיעורי המבוא של ז'אק-אלן מילר שהתפרסמו בחוברת "עת לאקאן" דצמבר 2007

עמ' 203 – תרגום מצרפתית

רשמתי את שלושת הקומות התואמות את שלושת הזמנים של האופרציה הזאת. הזמנים הם

התענגות

מועקה

איווי

בקומות אלה אתקדם בכדי להראות לכם את הפונקציה שהיא לא רק מתווכת (mediatrice ) אלא חציונית (mediane ) של המועקה שהיא בין ההתענגות לבין האיווי. כיצד ניתן עוד לציין את הזמן החשוב באקספוזיציה הזאת? רק בכך שנגיד – ואני מבקשכם לקחת את המושגים השונים במובנם הפשוט ביותר – שההתענגות לא הייתה מכירה את האחר, אלא באמצעות השארית הזאת a.

מה שמופיע בקומה התחתונה, מה שמופיע בסוף האופרציה זה הסובייקט השסוע, כלומר הסובייקט כפי שהוא נתון בה הוא אחד מתוך שני מונחים שמכוננים את התמיכה באיווי.

הפאנטזמה זה $ ביחס כלשהו של ניגוד ל- a, שבה מגוון הקשרים שמציין ה- ◊  (חיבור, הפרדה, גדול, קטן)

$ הוא המונח שהוא תוצר אופרציית החלוקה ו- a הוא הבלתי ניתן לצמצום, זה שאין שום דרך לפעול איתו

באופן ההדמייה הזה באמצעות צורות מתמטיות, אין זה יכול לייצג אלא רק את זה שאם החלוקה הייתה נעשית, היה זה הקשר של a ל – S שיש בו עניין ב- $

מה זה אומר?

אני יכול להציע ש a לוקח את הפונקציה של מטאפורה של סובייקט ההתענגות. a לא ניתן להטמעה במסמן. ככזה הוא מסמל את מה שבמישור של המסמן, מנכיח את עצמו כאבוד, מה שאובד לכול משמעות. זו השארית, הנפל שמתנגד למשמעות ושמייצר את עצמו של הסובייקט המתאווה – כבר לא הסובייקט של ההתענגות, אלא הסובייקט שהוא בדרך של חיפוש, שאינו חיפוש של ההתענגות שלו, זה הרצון לגרום להתענגות הזאת להיכנס למקום של האחר, כמקום של המסמן, שבו הסובייקט מזדרז לחזות ולצפות את עצמו כמתאווה. שם מתמקמת המועקה. אין הכוונה כאן למהירות או לקפיצה על שלבים, אלא במובן של הנקודה בה זה מתחיל מעבר להתממשותו, התהום מהאיווי אל ההתענגות, שם ממוקמת המועקה

זה כל כך בטוח (שזה כך) שהזמן של המועקה אינו נעדר מהכינון של האיווי, אפילו אם הזמן הזה מחוק....(כמו הזמן השני ב – "מכים ילד" )

תחילת תת פרק 2

להדגים את מה שמזה זמן רב אנליטיקאים לא ידע כיצד להפיק ממנו רווח, כשמדובר בלהבין – למה עונה תסביך הסירוס....בלב ההתנסות שח האיווי, יש את מה שנשאר כאשר האיווי מסופק, מה שנשאר בסוף האיווי, סוף שהוא תמיד סוף שקרי, סוף שהוא תמיד תוצאה של בוז

דטומסאנס (התכווצות) – האובייקט נופל מהסובייקט ביחס שלו לאיווי. כשהאובייקט נמצא בנפילה הזאת, זאת אחת הצורות שבהן מגולם אובייקט a של הפאנטזמה, תמיכת האיווי.

.....האיווי פוגש את האובייקט בפונקציה שמתמקמת בחיפזון במישור של הפג-תוקף. מושג זה ישמש אותנו כדי להייטיב לחקור את הרגעים של החתך בהם יש לצפות למועקה

קטעים מהשיעור ה-II  וה-III של ז'אק אלן מילר מתוך : מבוא לקריאה של הסמינר על המועקה

.....הדוקטרינה הקלאסית של לאקאן...דוקטרינה זו עוברת דרך צורך ותביעה;  היא לוקחת את הצורך כראשוני ועוקבת אחר המעבר מצורך דרך תביעה. כתוצאה מכך, האיווי, שהוא כמו פער בין הצורך לבין התביעה. מהי הדיאלקטיקה של האיווי והתביעה? שימו לב שזהו הסק אשר נקודת המוצא שלו היא דחיפת הצורך, ודחיפה זו היא שעוברת בערוצי התביעה ופוגשת שם את המסמן. ידוע לכם שמכאן לאקאן מסיק את האיווי כבר כשארית – המונח נמצא שם ככזה -, כשריד, אך כשארית מסמנית.... בסמינר המועקה יש שארית נוספת, אך זו שארית-איבר אשר מתנגדת לדיאלקטיקה, אשר איננה שארית-איווי אלא שארית-התענגות, שארית המורדת ב-Aufhebung.....מהי שארית זו הנמסרת לנו תחילה באמצעות השיסוע הסובייקטיבי? זוהי שארית של התענגות. לאקאן אומר רק פעם אחת, אך די בה, מהיכן אצל פרויד הוא נוטל את ההשראה לכך, כאשר הוא אומר שהוא הופך כאן לפונקציה את נקודות הקבעון של הליבידו, כלומר מה שמבודד, אצל פרויד, כמתנגד לדיאלקטיקה של ההתפתחות. הקבעון מציין את מה שמסרב ל-Aufhebung המסמני, את מה שבכלכלת ההתענגות של כל אחד, לא נכנע לפאליסיזציה. ...הפאליסיזציה היא העלאה-למסמן, כלומר, זו המתה. מה שנשאר בחוץ, הינו מה שחי, ... לאקאן נמצא כאן על על אותו סף שבו אמנם צריך גוף בשביל ההתענגות, אך הוא מוצא לו רק גוף של מסמן אותו נותן לו הפאלוס. סמינר המועקה הוא זה שבו ההתענגות משתחררת משיעבוד המסמן בכלא הפאלי שלו. והוא גם זה שמוכיח כי, ההפך, האובייקטים של petit a הם אלה שנותנים גוף להתענגות. במובן מסויים זהו המשפט שחסר על-מנת שניתן יהיה לתפוס במה מדובר.

φ-   : ב"חתירת הסובייקט", מינוס phi של הסרוס כדמיוני מתואר ומטופל באופן שהתוצר הוא ה phi הגדול של ההתענגות הבלתי ניתנת לשלילה. בסמינר המועקה לאקאן ישאר בקו הזה על-פיו ההתענגות היא, אכן, פונקציה שאינה ניתנית לשלילה. בדיאלוג שלו בטלויזיה[i] הוא יאמר זאת כך: "הסובייקט מאושר". ואולם החיוביות הזו של ההתענגות מובעת באמצעות אובייקט a בסמינר המועקה. היא במובן מסויים מופרדת מן המסמן. ...במועקה, מינוס phi אותו אתם מכירים היטב, כבר איננו אותו אחד. אין זה עוד φ- של הסרוס הדמיוני-סמלי, אלא ה  φ- של האיבר. לאקאן הביא כאן משהו שנעדר לחלוטין אצל פרויד, ושעד כמה שידוע לי לא ניתן לאתר אותו בצורה זו בספרות האנאליטית. למעשה φ- כבר איננו סמל של הסרוס, אלא מציין תכונה אנאטומית של האיבר הזיכרי, שהיא בניגוד גמור לדימוי הכח שלו, שהרי מדובר בהצטמקות שמכה באיבר הזה בו ברגע של התענגותו.

הלל לנשיות   : ....את הפאלוס המסמני פוגשים על דרך האיווי, בעוד שהפאלוס-איבר מתגלה על דרך ההתענגות. מכאן נובעת עמדה אחרת לגמרי, הבניה שונה לחלוטין של העמדה הנשית. זה מתחיל בסמינר המועקה, וממשיך להתגלגל בהוראתו של לאקאן עד אשר, עשר שנים מאוחר יותר, זה באמת הובן. .....יש כאן פעולת ניקוי רצינית שמוחקת את כל ההבניות שנשענו על החסך, התיסכול, הסרוס, הפאלוס הדמיוני והסמלי. הוא מצליח לנגוע באמת שאיננה האמת של הסרוס. כמובן, יהיה מי שיאמר שלאקאן ימשיך לדבר על סרוס. אף-על-פי כן, מה שהושג וסומן כאן הינו המצפן של המשך הוראתו בכללותה. האשה אינה חסרה כלום, ויש לו את החוצפה לאמר: "הדבר מזדקר לעיני כל". זאת, כאשר מה שדווקא תמיד הזדקר לעיניים, כביכול בפסיכואנאליזה, היה שהיא מאופיינת בחסר. מדובר בודאות חדשה אשר מופיעה בדיוק כאשר המימד המסמני של הפאלוס מושם בסוגריים על-מנת לפנות את מקומו לפאלוס-איבר. ....יש כאן היפוך ראשוני. בנתיב ההתענגות, הזכר הוא זה המצוי במבוכה, הוא זה שפוגש לעיתים את φ- אשר מתגלם בהצטמקות, כלומר באיזה "אינני יכול", אשר בסופו של דבר רואים אותו נכתב על הלוח על-ידי לאקאן במקום מאד מסויים. זה הזכר שיש לו דין ודברים עם החסר, אם מבינים את הדברים במישור של ההזדווגות, או ליתר דיוק שיש לו דין ודברים עם העלמות האיבר-מכשיר. הדמונסטרציה של לאקאן, הפוכה מזו שקדמה לה, היא שדווקא אצל הסובייקט הזכרי היחס אל האיווי ואל ההתענגות הוא מסובך, מביך. וכאן מתחיל, אצל לאקאן, ההלל לנשיות. כנגד המונח נחיתות, והפעם באופן מפורש לחלוטין, הוא מעמיד את העליונות, אשר נובעת מפישוט של העמדה הסובייקטיבית. באשר להתענגות, התענגות ההזדווגות, הסובייקט הנשי לא מפסיד כאן דבר, ובאשר לאיווי, לסובייקט זה יש קשר ישיר לאיווי של האחר שאינו מתוּוָך, שאין לו את φ- כמתווך.

שינוי קוארדינטות,: ... מדובר שם בלעבור, כאנאליטיקאי, בתוך הוראתו של לאקאן, ממנגנון אחד לאחר, כך שמונחים מסוימים, פונקציות מסוימות הנראות סופיות תימַצאנה ממוקמות מחדש בתוך מסגרת, בהרכב של קואורדינטות, שם מופיעות פונקציות אלה כמקרים פרטיים של פונקציה מוכללת, עם אפקט הפתרון שנובע מכך....יש לכם, בסמינר על המועקה, את המעבדה, השטח, החפירה, המובילה אותנו אל המעבר ממנגנון מושגי אחד לאחר. על מנת שלא ליצור הזרה, ומתוך דאגה שלאקאן אינו נרתע בהזדמנות זו מלכנותה פדגוגית, הוא חוסך כמובן בשינויים, ומוצאים מחדש את ה φ- שפוּתח קודם. מוצאים מחדש מונחים, אבל על סמינר זה להיקרא מתוך מחשבה שמה שמתבצע לאיטו הוא למעשה שינוי של קואורדינאטות.

דמיתולוגיזציה:  הדברים שהדגשתי קודם הכינו אתכם למה שלאקאן מציין כַמכשול עליו יש להתגבר בפיתוח של הסמינר על  המועקה, על מנת להגיע אל הפונקציה המוכללת שבה מדובר. מכשול זה בנוי ממועקת הסירוס שמציינת אצל פרויד את הגבול של ההתנסות האנאליטית. ...זה הזמן בו הוא פורץ את המכשול המושגי של מועקת הסירוס כשהוא ממקם אותה מחדש ברובד של האיבר הזכרי, של תפקודו בהזדווגות ברגע האורגזמה. זו יכולה הייתה להיות הערה מצורפת, ממוקמת על מישור אחר, שהייתה משאירה על כנם את מושג הסירוס ואת מועקת הסירוס. כאן המקום לציין שהוא עושה מהתכווצות האיבר, מאין האונים שלו, מהיעלמות הפונקציה הפאלית באקט המיני, את ה "עיקרון של מועקת הסירוס".... אם לוקחים ברצינות מונח זה של עיקרון, כלומר שהעיקרון הוא ברובד של האיבר ככזה. פירוש הדבר: העיקרון של מועקת הסירוס אינו נתון ברובד של שום סוכן של הסירוס, של שום אחר הפולט איומים , הוא אינו נרשם באדיפוס....לאקאן לא היה אומר אנטי-אדיפוס, כמובן, אך שורה זו המציבה את האדיפוס כיחסי וממקמת אותו מחדש אינה מקבלת את נקודת הזינוק שלה אלא בסמינר על המועקה. לניסוחו של עיקרון זה יש אכן התוצאה המקוּוה על ידי לאקאן, תוצאה של היפתחות, במדה שהוא מאפשר להבחין  שהסירוס עשוי שלא להיות מונח יחיד וסופי, אלא עשוי להיות ממוקם מחדש כמקרה פרטי של פונקציה מוכללת, זו של היעלמותו של איבר... אנו עדים, בסמינר הזה, להחלפת המיתולוגיה בטופולוגיה, עליה נותר לנו אמנם לשאול באיזו מידה אין גם היא מיתולוגיה מסוג אחר. זה פתוח למחשבה. אין זה בטוח שהמיתוס הוא בר חיסול בפסיכואנליזה, כדי לומר זאת בדרך קיצור, מהרגע בו מכוונים אל הממשי. .....הסמינר על המועקה מבצע בו בזמן את הניתוק מן האדיפוס ומן הסירוס, את ההכללה של הסירוס תחת אופני הפרידה, ואת הנפילה של הפאלוס המסמן, באותה עת בה מתחילה לנסוק הפונקציה של האובייקט a.......דיברתי על מוטיב מרכזי. ישנו מוטיב מרכזי אדיפלי בסמינר על המועקה, ויש לדעת לשים אותו במקומו. נוסחא אחת חוזרת, מתעקשת. אם לא שמים אותה במקומה, ניתן לחשוב שזו הדוקטרינה שמקודמת בסמינר על המועקה, בעוד שהיא שם, להיפך,  על מנת לשחרר את המרחב החדש. נוסחא זו שמופיעה בסוף "הפיכת הסובייקט" היא: "האיווי הוא החוק"...מה שמייסד שקילות זו, שהיא לכשעצמה ראויה לפיתוח, זה האובייקט. "האיווי הוא החוק" זו כמוסה של האדיפוס. משמעו: לאיווי ולחוק יש את אותו האובייקט, מאחר שהחוק הוא הדיבור שאוסר על אובייקט האיווי, ובאסרו אותו, מכוון את האיווי אל אובייקט זה. זה אם כך לומר שהעיקרון של האיווי זהה לזה של החוק.......כאשר לאקאן מחזיר תמה זו – איני יודע כמה פעמים, לא ספרתי -,יש למקם אותה ככמוסה של האדיפוס, ולהבחין שביחס לאובייקט זה, שהוא זה של האיווי חוק, האובייקט איבר, בואו נאמר a  קטנה, אינו נקבע על ידי האיסור. הוא אינו נקבע על ידי איסור בשום מישור, אלא על ידי הפרידה  פשוטה כמשמעה......הסמינר על המועקה מכוון אל מעמד של האובייקט שקודם לחוק ולאיווי, קודם לרעיון של  חיבור הזהות של החוק ושל האיווי. מעמד זה של האובייקט הוא זה שלאקאן מציין כ a קטנה במשלב של האשליה וההטעיה.

האהבה, צעיף של המועקה... מדובר, בסמינר על המועקה, בהגעה אל מעמד של האובייקט כקודם לאיווי, לאובייקט האיווי, וקודם לחוק, להסמלה הפאלית שלו, קודם לכינון הפונקציה הפאלית

.....המועקה היא הדרך – זה מה שסמינר זה מכניס לפעולה – שמאפשרת להגיע אל מה שקודם לאיווי ולאובייקט שלו. מהו שקודם לאובייקט האיווי? אין כל צורך בקריאה חוזרת של הסמינר, תשובה משתמעת מן השיטה המושגית הקודמת. מה שהוא קודם לאובייקט האיווי, הוא האובייקט כממשי, ושהפרדיגמה שלו היא השד, האובייקט האוראלי. אתם מוצאים למשל בסמינר יחס האובייקט אזכור זה שמצדיק את מה שאני אומר: " היחס אל השד הוא היחס הפרימיטיבי ביותר של הסובייקט עם האובייקט הממשי".....דרך האהבה, היא זו שלאקאן הלך בה עד אז, והיא מוליכה אל האובייקט הסמלי, אל הפאלוס כסמל של האיווי של האם, אל האיווי כאיווי של האחר. בעוד שדרך המועקה, כפי שפרויד סימן אותה ב עכבה, סימפטום ומועקה, מחזירה אל האובייקט הממשי. היא עשויה על מנת להחזיר אל אובייקט הסיפוק, סיפוק שאינו זה של הצורך, אלא של הדחף, סיפוק שהוא התענגות. ..המועקה, כפי שאמרתי, יותר משהיא הנושא של הסמינר על המועקה, היא הדרך להגיע, במה שנוגע לאובייקט, אל מימד אחר מזה שמאפשרת דרך האהבה.  יש לעשות כאן הצבה בהנגדה: מן הצד של האהבה, האובייקט הממשי מועלה להדר של האובייקט הסמלי, ובאמצעות פעולת ה Aufhebung . עוברים כאן מן הסיפוק הטיפש של הצורך אל האינסופי של האיווי המטונימי. בעוד שמן הצד של המועקה, מופיע לעומת זאת הניתוק של ההתענגות ושל האיווי. על צירים אלו ניתן לשוב ולמקם את הצעתו של לאקאן, בה עשיתי פעם שימוש מבהיר מסוים, אבל אולי גם מעט שלא במקומו, בכל מקרה בלי לראות במדויק את כל הקואורדינטות שלה, ההצעה שאתם מוצאים כאפוריזם בסמינר על המועקה: "רק האהבה מאפשרת להתענגות להכפיף עצמה לאיווי"[ii] . הצעה זו היא סיכום של הדיאלקטיקה של התסכול. האהבה היא כאן הצעיף של המועקה ושל מה שהמועקה מייצרת, הווה אומר האובייקט הגורם  [שהוא הסיבה]** לאיווי.