שיעור מה- 26.11.08

אילנה רבין

סמינר X, פרק 12 (6.3.63), תת-פרקים 1,2

סמינר X מאופיין על ידי ז'אק-אלן מילר[1] כ"בית מלאכה" בו "ההוכחות הן פרומות, מושהות, מימד שדורש מה שהוסרל כינה ה-   èpoché - ביוונית ההשהייה- בציפייה, עבורו,להתגלות טהורה".  בבית מלאכה זה, נעשה מאמץ ללכת בדרך "לא מושגית" בשונה מסמינר XI שבו "4 מושגי היסוד של הפסיכואנליזה", סוחפים ומהפנטים אתנו כאבירי האפוקליפסה השועטים במהירות על סוסיהם. מאמץ זה הוא בכדי ללכוד משהו בסדקים של הגבול של מה שניתן לדמיין ומה שניתן לומר. אך מאמץ זה כרוך במחיר – התעוררות. למול הסוגסטיה וההרדמה שיוצרים דימויים מוכרים ומושגים שגורים, סמינר זה כופה התעוררות כמכשיר אנטי-היפנוטי. לדברי מילר, "לאקאן עצמו נותן עזר להתעוררות. זה עצם הקושי של השיח שלו שעוצר אתכם ושעשוי כדי להכניס אתכם למבוכה מסויימת".

בפרק 12 במיוחד, ניתן להצביע על שניים מהאופנים בהם פועל לאקאן בבית המלאכה בכדי לעקוף את מה שנקרא "מושגי"

ניעור מושגים – בתת-פרק 1, לוקח לאקאן מושגים שגורים ומקובלים לגבי המועקה ועל דרך הצמצום וההפרכה מראה או שמדובר בגרסאות שונות של פחד או שיש אי-מספיקות באיכות הטיעונים. בפיתוליו של תהליך זה ניתן ללקט רמזים על האזור עליו מצביעה המועקה ועל אובייקט a "אותו מזה זמן רב" לאקאן מכין.

צמצום מושגים לאותיות המוצבות בסכמות – בתת-פרק 2, לוקח לאקאן סכמה שכבר פיתח בפרקים קודמים ועושה לה פיתוח נוסף. הסכמה, נקראת "סכמת חלוקה" מכך שמתייחסת ביסודה למעין תהליך חילוק מתמטי, מנסה ללכוד משהו מהאופרציות המתחוללת עם כניסת הסובייקט (S במצבו הראשוני, קדמוני), לשדה של האחר (A השדה של המסמן, השפה וכל הכרוך בכך).  במהלך הסמינר לאקאן מביא את סכמת החלוקה הראשונה, אחר כך את סכמת החלוקה השנייה, הכרוכה בעיקר בעיסוקו בגבולות מה שניתן לדמיין והכוללת הזמנה לדמיין  באופן שונה (כפי שיודגם בהמשך – לדמיין תוך הסתייעות באופרציה לוגית של הבנייה והיסק). בתת-פרק 2, מביא לאקאן את סכמת החלוקה השלישית שלו, שמביאה נקודת שינוי וחתך לעומת הסכמות הקודמות. כדי לעקוב אחר שינוי זה להלן המסלול דרך הסכמות השונות.

סכמת חלוקה ראשונה

"הסובייקט שיהיה" (S ), נרשם בשדה של האחר (A ),

אך לא כולו ניתן לרישום שם ונשארת "שארית" a

A                      S

A שסוע            S שסוע

                        a

פרק 2, 21.11.62, צרפתית עמ' 37:

"ה- A המקורי, המקום של המסמן, ה- S הסובייקט שהוא עדיין לא קיים, שעליו להתמקם ככזה שנקבע על ידי המסמן. שארית זו, האחר האחרון הזה ( Autre dernier ) הלא רציונאלי הזה, הוכחה וערבות יחידה בסופו של דבר לאחרות של האחר, זה ה-a  . לכן שני המונחים האלה $  ו- a , הסובייקט שעליו ישנו החותם של הקו המשסע( barre ) של המסמן ואובייקט  a קטנה, השארית, מקבלת התנאי של האחר הגדול, הם מאותו הצד, הצד האובייקטיבי של הקו barre  . הם שניהם מהצד של האחר מפני שהפנטזמה, התמיכה של האיווי שלי, היא בטוטאלית שלה בצד של האחר. מה שהוא עכשיו מהצד שלי, זה מה שמכונן אותי כלא-מודע, כלומר כ A שסוע, כאחר שאותו איני משיג.

סכמת חלוקה שנייה

בסכמה זו יש תוספת המגולמת בספרה אפס. ה- "0" המופיע בסכמה מצידה הימני.

A                      S

A שסוע            S    שסוע

 0                       a

הסבר הסכמה שלעיל מתוך פרק 9, 23.1.63, צרפתית עמ' 135:

בתת פרק הנקרא:-  Moisation להפוך לאני ( moi)

"זה מהאחר שה- a מקבל את הבידוד שלו, משם הוא מכונן כשארית, לכן יצרתי סכמה זאת שהיא הומולוגית לפעולת חילוק....

...מימין, על פי הדיאלקטיקה שלנו, הסובייקט יוצא לדרכו מהפונקציה של המסמן. זה סובייקט היפוטטי, שמניחים שנמצא בראשיתה של דיאלקטיקה זו. הסובייקט השסוע (עם ה- barre ), שהוא היחיד אליו מגיעה ההתנסות שלנו, מכונן במקום של האחר כחותַם של המסמן. ולהיפך, כל קיומו של האחר תלוי בערבות שחסרה, לכן האחר שסוע."

ועוד מהמשך פרק 9 סביב המונח - Autrifié – להיהפך לאחר (Autre)

"בין הסובייקט השסוע $ , שנמצא כאן  Autrifié  (נעשה  Autre , נעשה אחר) במבנה שלו שהוא מבנה של פיקציה, ובין האחר,  , שלא ניתן לעשות לו אוטנטיפיקציה, אף פעם לא ניתן לעשות לו אוטנטיפיקציה מוחלטת, מה שעולה זו השארית הזאת,  a, ליטרת הבשר.  מה שזה אומר שניתן לעשות מה שרוצים בכדי לנסות לסתום את החורים של האיווי, כמו אלה של המלנכוליה, ישנו שם היהודי, שיודע משהו על מאזן החשבונות, הדורש לבסוף את ליטרת הבשר, אני חושב שאתם יודעים את מי אני מצטט, שם התו שתמיד תמצאו באקטינג-אאוט."

ייחודיותה של הסכמה השניה:

ה-0 בסכמה זאת הוא תזכורת למערך בינארי  בו ה- (φ-) הוא מעין ערבות לפער, לחיץ, להבדל של  a משאר האובייקטים. הפער הזה גם נשמר כל עוד אובייקט אותו מכנה לאקאן "פוסטיש" – תותב, נמצא שם במקום של  (φ-)  וממגנט את האיווי.

הסבר:

• הסטאטוס המיוחד של השארית ביחס לאובייקטים האחרים מודגש דרך הדיון בסכמה האופטית אותה מכנה לאקאן "מטאפורה טופולוגית", ובאמצעותה הוא מדגים איך בהיווצרות ה"אני" –moisation, הגוף הממשי המבותר מקבל עטיפה של אחדות באמצעות ההשתקפות הספקולרית של הדמות הנראית במראה. מהרגע שהוא "ישנו" (etre )מתחילה להיווצר האפשרות שיהיה לו (avoire). המשהו שאינו משתקף במראה ולכן חומק מהעטיפה שמעניקה הדמות הספקולרית הוא אובייקט a. וכך השארית, היא גם שארית כמו שדובר בה בסכמה הראשונה- שארית של חלוקה מתמטית, וגם שארית שהותירה "עיקבה" של 0, היעדרות, מינוס פי (φ-).
• כדי "לראות" את מה שחמק מהמישור הספקולרי שהוא המישור של הנראה, לאקאן מזמין אותנו לאופן אחר של imaginarisation. במטאפורה הטופולוגית שהוא יצר, "המקום" הבלתי נראה, המקום שבו "רואים" את ה-0, הוא מקום לוגי-טופולוגי שהוא תוצר של הבניה. כלומר, כשמשהו כלשהו, שיש לו קשר ל- a  , סותם את ההיעדרות  (φ-) , ואז ההיעדרות "לא קיימת" – החסר חסר, ומופיעה מועקה.

סכמת חלוקה שלישית

A                       S

_________________

A שסוע                  a

                         S שסוע                  

לפני ואחרי "הזמן המיתי"

בסכמה זאת, לראשונה מופיע קו המפריד את הזמן "המיתי", הזמן של S ושל A בטרם הדיאלקטיקה, לבין הזמן שאחרי, שבו תוצרי האופרציות רשומים. (בסכמות האחרות מופיע רק קו מאונך המפריד בין צד ימין לצד שמאל). הפרדה זו מאפשרת ללאקאן להתייחס לסכמה ככוללת "שלוש קומות".

אובייקט a משנה מקום ועובר "לקומת ביניים"

בנוסף, ישנו שינוי בין "הקומות". בסכמה זו יש שינוי מצידה השמאלי של הסכמה, שינוי במיקום של אובייקט . האובייקט "עובר" ממקום של שארית של האופרציה המסמנית, כלומר כינון הסובייקט במרחב של האחר A, למשהו ש"מקדים" אותו, משהו שהוא "סיבתו".  במילים של ז'אק-אלן מילר, בהרצאות מבוא לקריאה של הסמינר על המועקה של ז'אק לאקאן (עמ' 19):

"מוצאים ברגע מסוים בסמינר מרשם אחר בו a קטנה רשומה לפני   S שסוע,

וזה תואם היפוך תיאורטי שאפשר היה שלא לתפוס אותו
                            משום שיש לומר שהוא נשען כאן על קוצו של יוד."

• בסכמת החלוקה השלישית, לאקאן מתיק את מיקומו של אובייקט a, ומכנה את המיקום הזה "מועקה מכוננת". הוא עסוק בכינון הסובייקט לא רק כתוצר של מסמניות, מעצם היותו במרחב של האחר הגדול (צידה השמאלי של הסכמה), אלא גם כתוצר של הפרדה "מכוננת" מהאובייקט a. כפי שבלידה ההפרדה אינה אם-ילד אלא הפרדה מוכפלת שעיקרה הוא החתך של "אובייקט" בכל אחד מהצדדים : אם/שִלייה-ילד/מעטפות עובריות.
• כשלאקאן מביא את הדוגמא של אדיפוס כדי להדגים את מה "שאינו ניתן לאמירה" (indicible), הוא מתעכב על הרגע שבו אדיפוס "רואה" באמת, הרגע בו הוא רואה במבט שהוסרה מממנו החמדנות הגוררת את המבט "קדימה" לאובייקטים התותבים הממוקמים במישור של ה (φ-). מה הוא "רואה"? הוא "רואה" כל כך רחוק קדימה, שבפיתול סרט מואביוס, הוא רואה את מה שנמצא "מאחוריו" את מה שקדם לסובייקט, כסיבה, כפי שרשום בסכמת החלוקה השלישית ה- a שקודם ל-$, בו כלול גם הדבר ההוא שנזרק ורגליו חוררו.

הבלתי ניתן לאמירה הנלכד בסכמה השלישית ומובהר באופן הבא בפרק 12, תת-פרק 2:

"זה שהיה ברשותו האובייקט של האיווי ושל החוק, זה שהתענג על אימו, אדיפוס בכדי לתת לו שם, עושה צעד נוסף זה, הוא רואה את מה שהוא עשה. אתם יודעים מה קורה אז. איך לומר את מה שהוא מהסדר של הבלתי ניתן לאמירה ואשר בכל זאת לגביו אני רוצה לגרום להופעת Image ? הוא רואה את מה שהוא עשה, מה שכתוצאה ממנו הוא רואה – זאת המילה למולה אני מקרטע – השניה שלאחריה עיניו העקורות על הרצפה, בליל אשפה ( confus amas d'ordures  ), מפני שמאחר ועקר את עיניו מחוריהן, הוא כמובן איבד את הראיה. אבל בכל זאת, הוא אינו בלי לראותן, לראותן לכשעצמן, כאובייקט-סיבה, שבסופו של דבר הוסר ממנו הצעיף האחרון, הסופי, שלא רק שאינו אשם, אלא שהוא מחוץ לגבולות, של החמדנות(conscupisence ), של זה שרצה לדעת. המסורת אומרת שהחל ברגע זה הוא נעשה באמת למי שרואה. בקולונוס הוא רואה רחוק ככל שניתן לראות, כל כך רחוק לפני-כל( si loin en avant), שהוא רואה את הגורל העתידי של אתונה....

"מהו הרגע של המועקה? האפשרות שאדם יגרום לעצמו מוטילציה? לא!."

אלא – האיום שיופיע בנראה משהו שהינו בעליל בלתי ניתן לראיה

"מה שניסיתי להראות לכם עם ה- Image הזה, הבלתי ניתן לראיה שמאיים עליכם, של עיניכם על הרצפה. זה המפתח הכי בטוח בכדי להתמצא בתופעות של המועקה בכל האופנים שהיא מופיעה בפניכם"

 מועקה מכוננת

מתוך מאמר של ז'אק אלן מילר הנקרא:

Constituted anxiety, constitutive anxiety

The anxiety that on the contrary must be used is the one that designates the real. As concerns the anxiety that designates the real, there is no return to zero. In other words, there is no return to homeostasis – and for the simple and excellent reason that it is impossible – that here, anxiety is the name of a moment where, in the nothingness of all the world’s objects, the surplus is produced, this surplus object, the one that is in breach as regards all objective laws and that we call little a.

We distinguish two statuses of anxiety that I would call, to simplify, constituted anxiety and constituent anxiety. Constituted anxiety is the one whose descriptions nourish these treaties of psychopathology that one would have greedily swallowed by the candidates for the title of psychotherapist. It is the labyrinthine anxiety, limitless, whose infernal circle the subject condemns himself to follow and that stops him from the act. It is this anxiety that, it seems to me, Lacan proposed to symbolize with the letter aleph, the first letter of the Hebraic alphabet, and that is precisely the one Cantor had chosen to represent the infinite and with which he showed mathematicians the good use in their discourse. It is an anxiety that is repetition, with the vocation to go on infinitely. Constituent anxiety is productive anxiety, one removed from the conscience. It produces the object a, as we say, in its essential paradox, that is, it produces the object as lost. This is why we can only designate it as an object of anxiety by using the negation; “it is not without an object”. What must be made clear is that there is not first the object and then its loss; but that the object a forms, as such, from its very loss.

If we admit this convenient partition, we can then say that the seminar on anxiety, the Seminar X, endeavors to situate constituent anxiety. Anxiety is the way in, the privileged way, to the object a as nothing. Let us say that constituted anxiety corresponds to the grip of this object nothing in the fundamental fantasy. To which the subject then finds himself suspended, by which he is paralyzed, in an infinite fading where he experiences the pain of his own division. That is what has been described as the phenomenon of anxiety, which I distinguish from what Lacan allows us to reconstitute as a structure. The object nothing in this phenomenon of anxiety is the cause of a mortifying desire turned back on to the subject. It is the same object nothing that can become the cause of the act, an act that always carries with it a moment of suicide, a moment of death of the subject. The object nothing, around which the phenomenon of anxiety gravitates, at least in this construction, dictates the mourning of all objects to be done, this mourning where the place from which the subject will be able to assume the analytical act is hollowed out. (…)

i