זו בעיה. המובן מאליו הזה, ההסכמה הגורפת בלי עוררין. "הוא פסיכוטי!" ולא שלא ניסיתי. חשבתי והפכתי בזה, בעיקר כדי לא להיות באוטומטום של אנטי. אבל זה לא מסתדר לי עם התחושה. יש כאן דמות. דה נירו המציא את ה"אתה מדבר אליי?" זו המצאה של נוירוטי שבמקסימום מנסה להתחפש לפסיכוטי או להזדהות עם השיגעון [אתה זה "זה", זה מדבר אליי, אני יודע אבל מתנכר - זה לא אליי מדובר]. דעתי אומרת, זה לא פשוט כ"כ. סקורסזה יכול לנסות לדבר או להציג טירוף וזה לא יעשה את גיבורו משוגע. הגיבור מנסה לדבר אל העולם הפנטזמטי דרך העולם הממשי ההזוי ומופרך מנקודת מבטו, זה של השב מהגיהינום הוויאטנמי. הבחורה נראת רגישה, נפש תאומה שנתפסת על ידו כאיילה תמה טרם ניצודה. הוא מזדהה איתה ולכן חושב שמה שמדבר אליו מדבר גם אליה אבל זה מתוך הטרנספרנס וההזדהות. מתוך אותו פיצול שנדרש לטרנספרנס שהוא זה לא הוא (היא איננה היא). אבל כשהוא מכיר אותה ומה שהיא עושה זה הרי כ"כ בלתי נתפס - ההשקעה האנרגטית בבחירות על רקע מלחמת ווייטנם. החיים במלחמה הרחוקה ההיא - הם השפיות, במובן ששם סדר הדברים מקבל מובן, מובן של הישרדות, ראה ניצולי מלחמותינו. איך ניתן לשוב לאדמה שמקדשת ערכי פלסטיק אחרי ההישרדות בטהרתה? סדרי עולם השתנו ואיננו יכולים למדוד את השיגעונות במונחים הקלאסיים שברשותנו. הוא האדם היחיד שמדבר, שמנסה לרשום את סבלו באחר - כמו שאוהבים לומר אצלנו, אבל העולם שהוא האחר מסרב לכך. הוא הופך לדיו מחיק. לבלתי ניתן להיכתב ולכן נדחף לפעול פעולת דם על מנת להירשם בסדר החברתי המשוגע שבא ומכתיר אותו למושיע. צריך לתפוס את הנשק כפי שהוא נטול קונטקסט של התרבות העכשווית המפקחת על המוסר. הנשק הוא הכרח למי שחי על נשק להגנתו וזה לא נוירוטיק-קורקט בן זמננו אבל אין דבר כזה נוירוטיקלי קורקט, אין לנו מונופול על הנוירוזה. אחריו קמו מושיעים כמו זה שירה ברייגן ועקב באובססיביות אחרי ג'ודי פוסטר. הוא היה משוגע כי לא ניסה לדבר ולא הקשיבו הוא רק פעל את ההזדהות כאוטומט. ומזה צריך להיזהר. נהג המונית מנסה לרשום עצמו אבל תכף אומרים לו זוז אנחנו נגמור את העבודה שהתחלת. אז הוא לא מצליח בכל זאת להירשם. ומה שלמדנו זה שמה שלא נרשם - זו המועקה! זה הפירוש של המועקה וזה סיפור של מועקה. דברים שלא נרשמים כמו מלחמת וויאטנם שאיך שלא תתאר את הטראומה האפוקליפטית היא בלתי ניתנת להירשם. מה זה הטרנד הבוער היום של פרץ סרטי שואה - שוב ושוב כותבים תסריטים אבל השואה מסרבת להירשם. אז אני רוצה לחשוב כך - שהבחור הוא הדבר הכי נורמאלי שאפשר לייצר מזוועה. בחברה כ"כ אטומה ומתקתקה יש לחצוב באמת.לא ניתן לתפוס את כל התופעות בעולם תחת המושג מבנה. זה לא מכיל את הכל. אמריקה אחרי וויאטנם ועם מפגש רחוב של זנות סמים ופשע היא בלתי נתפסת כלומר שיגעון.
איך כל אחד ואחד מאיתנו שמטלתנו היא אחת - לשרוד את הנוירוזה יכול לתפוס את אמת המידה לחיים בעולם של חלום. העולם שהוא מתעורר אליו הוא חלום ובו צריך להכניס חוקים הגיוניים של ג'ונגל כי העולם לא מבין שהוא (העולם) משוגע.
תסלחו לי אחיי בני הקהילה - האדם הזה שפוי. הוא עושה את מה שאדם צריך לעשות - להראות לעולם מופרך את המועקה אליה הוא מתכחש.
