|
לידת הסובייקט המונח לידע
אריק לוראן
הסובייקט המונח לידע, אותו הנחיל לנו לאקאן, מהווה הקצנה של הפעולה הפרוידיאנית, זו של "הטמעת הסובייקט". להקצנה זו יש השלכות על מה שאנו מכנים "מסמן הטרנספרנס". נדמה לי כי בעבודות שהוצגו כאן, ישנה תנודה בין מגוון הגדרות אפשריות של מסמן הטרנספרנס: האם זהו מסמן "אחד" כפי שאמר פייר-ז'יל גגן במבוא? האם מסמן הטרנספרנס הוא התו על פיו בוחרים את האנליטיקאי? האם זהו המסמן המופיע בקורלציה עם הסימפטום? האם למשל, עבור איש העכברושים, זו אותה אמירה אשר ירה באופן בלתי צפוי לעבר פרויד: "קפיטן"?
במובן מסוים, אפשר לענות "כן" לכל השאלות האלה. עם זאת, אנו ניגשים טוב יותר אל הנושא כאשר אנו קובעים, עם רג'ינלד בלנשה, שמסמן הטרנספרנס הוא שאלה. שאלה איננה מסמן אלא תו מבחין, סימן שאלה. זהו בעצם מקום ריק.
ממסמן האדון אל מסמן הטרנספרנס
לאקאן מדבר, בהקשר לאלגוריתם* הטרנספרנס שהביא: SàSq, על "מסמן S של הטרנספרנס, כלומר של סובייקט, עם מה שמובלע בו ממסמן עליו נאמר כי הוא מסמן כלשהו, ...אם ניתן לכנותו בשם עצם פרטי, אין זה אומר שהוא מובחן באמצעות הידע"[1]. מה שבשיח הקודם של הסובייקט מקבל את ערבותו ממסמן האדון, נמצא מחוץ לכל ערבות בעת הפנייה למסמן הכלשהו, כאשר מתלווה לכך הפקת ידע (S1, S2, Sn)s, אותו ניתן לכנות בקיצור S2. מסמן הטרנספרנס מאפשר לנו להווכח שהאנליזה מרשה, כפי שציין ז'אק-אלן מילר, "התרה" של ההזדהויות. הסובייקט יכול, למשל, להרשות לעצמו לא להיות עוד מוגדר כמי שצריך ללמוד את קפיטל-הידע על מנת לייצר, יש מאין, דברים בעלי ערך, אלא לשהות זמן-מה ב"אינני מבין" שלו. התרת ההזדהויות מושגת בכך שמסמן האדון איננו ערב עוד לעמדת הסובייקט, אלא מסמן הכלשהו. במובן זה, מסמן הכלשהו הוא מסמן הטרנספרנס. הוא שם הפעולה בה מחליפים את S1, את שם-האב, באפשרות שמסמן כלשהו יתפוס את מקום הערבות של הפניה. מקומו של מסמן הטרנספרנס נוצר רק אם האנליטיקאי אינו מעניק הזדהויות לסובייקט בכך שהוא עונה לתביעה: "תגיד לי מה לעשות עם עצמי, אני חלוק בין שתי נשים, אינני יודע במי מהן לבחור. האם אתה מוכן להפחית את השיסוע הסובייקטיבי שלי? ". כל תשובה שתינתן כאן תביא, במקום הטקסט אותו צריך לייצר, להארכתו של גיבוב דברים המבוסס על הזדהויות נוקשות עליהן הסובייקט כבר נשען ממילא. האנליטיקאי יהפוך לנקודה, אותה נקודה לה קרא לאקאן ב-1950 "נקודה מתה"[2]. דווקא אם לא יענה ויאפשר את הגשמתה של פעולת "מסמן הטרנספרנס". בהמשך, הוא יוגדר טופולגית כאובייקט אותו "סובבים". לא עוד "נקודה מתה", אלא "אובייקט בלתי-מסויים" אשר מאפשר להפוך את הלוגיקה של המחשבה לגשמית באמצעות כינון הטופולוגיה הזו. הלוגיקה של הטקסט הלא-מודע נפרשת ומתגלה הודות לפעולה טופולוגית זו שמפרידה את הסובייקט מן המחשבות המכבידות עליו – גוף ונפש. במובן זה, החתך איננו עובר בין הנשמה לגוף, אלא בין הלוגיקה ובין הסומטו-פסיכי. מסמן הטרנספרנס מכונן את מה שניתן לכנות: מתכונת טופולוגית של תפקוד האובייקט. זהו כינון של מה שלאקאן קורא לו בטלויזיה או בעוד, "חסד פסיכואנליטי"[3]. האנליטיקאי מתמקם במקום האובייקט שהוא תמיד כבר אבוד. הוא בא למקום הריק הזה, ובכך הוא משלים את הסובייקט. מכאן ואילך, הסובייקט לא ירשם עוד באחר באמצעות אהבה הקשורה לשרשרת המסמנים, אלא באמצעות האובייקט, מן הבחינה שהאנליטיקאי הופך פארטנר-סימפטום של הסובייקט. הסובייקט האנליזנט ינסה, באמצעות תחבולת הטרנספרנס שלו באנליזה, להחזיר לעצמו את האובייקט האבוד על-ידי פנייתו לאנליטיקאי. העקרונות המנחים של האקט הפסיכואנליטי אומרים זאת כך: "פענוח המובן בחליפין בין האנליזנט והאנליטיקאי אינו היחיד שמתרחש. ישנו הכיוון אליו מכוון זה שאומר. מדובר על השגה בחזרה של משהו אבוד אצל בן-שיח זה. השגה זאת של אובייקט נותנת את המפתח למיתוס הפרוידיאני של הדחף. היא מייסדת את ההעברה שקושרת את שני הפרטנרים"[4].
הטבלת הסימפטום
פנייה נעשית החל מן הידע הלא-מודע. ידע זה נאגר כרצף של רגעי מפגש עם הקרע שמתרחש בייצוגים של הסובייקט. כדוגמה לקרע בטקסט השוטף של ייצוגי הסובייקט, אקח את דו-המשמעות הטמונה ב"שיתוק" (immobilité) עליו מתלונן סובייקט המקדיש את עצמו לניהול נכסי דלא-נידי
(immobilier) שירש מאביו[5]. החל מן הקרעים[6] הללו, הטקסט כבר איננו שילוח מ-S1 ל-S2 , אלא רצף של רגעי פקיעה הבאים בזה אחר זה בקטע הטקסט הזה. החתך בין הלוגיקה והסומטו-פסיכי מביא אז לשימת הדגש בצד הגוף, גוף אשר החומר ממנו הוא קרוץ מחזיק ותומך בסובייקט ברגעי הפקיעה האלה. הלוגיקה עצמה שולחת לכך שהידע אשר מושג באנליזה נתפס פחות כשרשרת משתרשרת מאשר כהפכי שלה. לכל פקיעה לוגית תואם חילוץ התענגות של הגוף החל מן הסימפטום שמחזיק את הקשר של השרשרת S1-S2. המסמנים שנחלצים באנליזה יוצרים כוורת-מסמנים (ריבוי של S1). הם מחזיקים יחד - הם המהוים פזורה - משום שהם מקושרים על-ידי הסימפטום. הסינטום הוא זה שגורם "להשמט יחד", הוא שמחזיק יחד את השרשרת המשתרשרת. לא עוד המובן או משחקי המובן השונים פועלים כאן, אלא הרגע בו משהו משרשרת המסמנים נגע בסימפטום.
ננסה להבין זאת החל ממה שהלוגיקן קריפקה כינה בלוגיקה שלו שמות העצם הפרטיים. זהו רפרנס של לאקאן. לפני קריפקה, הזרם העיקרי בלוגיקה, במיוחד ראסל, טענו כי שם עצם פרטי הינו תמצית של תאור מתוחם. קריפקה מתנגד לתפיסה הזו. עבורו, שמות העצם הפרטיים אינם תאור מתוחם. גרם השמיים נגה (Vénus) יכול להקרא כוכב-השחר או כוכב-הערב. שני התאורים הללו מוטעים באותה מידה. נגה אינו כוכב! אמנם במשך זמן רב הפרידו בין כוכב-השחר וכוכב הערב, אך לאחר מכן הם נתגלו כזהים. בהמשך, האסטרונומיה הגדירה מחדש את נגה כגרם שמיים, וכו'. למן ההתחלה, נקיבה זו בשם היתה מוטעית. ואולם עבור קריפקה, די בה על מנת לקבע את שם העצם הפרטי שמתאים לנגה. מה שחשוב אינו התאור המתוחם או רצף השמות החופפים לאובייקט, אשר לעיתים הם מוטעים לחלוטין. אלה אינם משנים את העובדה שהציון בשם מהווה פעולה בסיסית. לכך הוא קורא ההטבלה הבסיסית של האובייקט. זה האקט באמצעותו דבר-מה בא לידי שיום
[7].
עבורנו, ה-S1 (ברבים) הם משהו מאותו סוג. הם נותנים שם לדבר-מה מן הממשי של ההתענגות. כאשר הסובייקט משיים את הסימפטום שלו באמצעות תאור מתוחם, מה שחשוב הוא השיום עצמו. "כפי שאימי נהגה לאמר, השטן נמצא בעורקי" או "אני האדיוט של המשפחה" או "כפי שאומרת אחותי, תמיד הייתי המועדפת" או "בסופו של דבר קראו לי כך משום שהייתי הבן שכה ציפו לו". אלה תאורים מתוחמים. ואולם ברגע מסויים, הדברים ישתנו. נגלה לפתע שהמועדפת היתה לא פחות מאשר הסינדרלה, שהאידיוט של המשפחה יהיה הראשון לעשות דוקטוראט ולהפוך למרצה חשוב...וכו'. זה שנעשו מספר טעויות בחלוקת השמות, לא איכפת. זה לא משנה את העובדה כי השמות הללו היוו הטבלה של הסימפטום, ושהחל מכאן ניתן שם להתענגות שאינה יודעת את עצמה. "קורה לי משהו אותו אינני מבין, וזאת משום שהייתי האידיוט של המשפחה". במובן זה, השרשרת המשורשרת מחוץ למובן אשר מוחזקת על-ידי הסימפטום, מבליטה את היותה תפוסה באותו גוף-אחד, ומשניותו של הסובייקט-המונח-לידע, מדגישה את גודל ההכרח שבהנחת ההוויהמדברת (parlêtre): אותה הוויה שאינה מוגדרת אלא באמצעות פעולת ההטבלה הבסיסית שנוגעת בסימפטום.
מסלוליו של אובייקט a
מה ניתן להסיק מכך לגבי הריפוי האנליטי? מצד אחד, אנו צריכים להפיק את המסמן שמאפשר חיבור חדש של השרשרת בין S1 ל S2. זוהי גירסת הפרוש שלאקאן מנסח בתקופה הקלאסית של הוראתו. ה-IPA נותנית גירסה של הפרוש כתוספת הניתנת על-ידי האנליטיקאי, על מנת שהמטופל יוכל לתרגם את הסימפטום שלו, וזאת עם מעקף מיותר דרך הקאונטר-טרנספרנס או האמפתיה. ואולם בפרספקטיבה של ההוראה האחרונה של לאקאן, יש לתפוס את האופן בו הסובייקט מקושר לאחר באמצעות פעולות ההטבלה הבסיסיות של הסימפטום שלו, אשר מיושמות על התענגות החומקת מכל רישום אחת ולתמיד במקום של האחר.
ניקח את המקרה שזה עתה שמענו[8]. לסובייקט יש זכרון מגיל שלוש וחצי. אגב, אלכסנדר סטיבנס ביקש לדעת אם מדובר בפנטזמה או בזכרון מסך. לזיכרון מתלווה המשפט: "רציתי להשאר עם החיתולים שלי...אמרתי שאני מפחדת שהקקי שלי ישבר". רצונו של הסובייקט הזה נשבר על-ידי האב. זה האחרון כופה את עצמו על מועקת הסובייקט שנהג להתאפק, וללא מילים, הופך להיות הקפיטן האכזר המבצע שטיפה ומחלץ את האובייקט. "אז, אבי עשה לי שטיפה והכריח אותי ללכת לשרותים למרות זעקותי...". מן הטראומטיזם הזה נותר הפועל "להישבר", אשר יעתיק את עצמו גם אל המסלול האוראלי, "אכילה עלולה לשבור את הגוף". "להישבר" מתייחס גם למימד הסקופי, עם הדמות (image) או הגוף העלולים "להישבר", וכן גם לקול שעלול אף הוא להישבר. "להישבר" מתקשר, אם כן, לאוסף המסלולים האפשריים של אובייקט a. שורר כאן יחס בסיסי אל האחר. יחס זה מתרחש בטרנספרנס תחת המופעים השונים של הדחף. מה שמתממש בטרנספרנס לפני הכל זוהי מועקה ופרובוקציה! "האם אשבור אותו?", "האם אתה תשבור אותי?", "מי ישבור את מי?" זוהי צורת הקשר הבסיסי שהסובייקט מקיים עם הפארטנר-סימפטום שלו. לעיתים אנו שואלים את עצמנו מהו פה המנשק את עצמו. החלום של התענגות הפה הסגור - מרכזי באנליזה של הסובייקט הזה - שייך לאותו סוג של שאלות. "במהלך אחת הפגישות, אני מנסה לדבר אליך. הפה מתהדק. אני יודעת מה לעשות על מנת לשחרר אותו, אבל אני עושה תנועה לא נכונה...השיניים נשברות מהמאמץ הזה". במקרה של פציינטית זו אשר פיה סגור, השיניים מתהדקות, דבר לא עובר בעדן, ואז השיניים נשברות. ההתענגות הזו עצמה היא זו שקושרת את הסובייקט לאחר שהרי הוא אינו חודל מלהפנות אליו שאלות ולתת ביטוי לאותו "להישבר". המובן שהסובייקט מייחס לפועל "להישבר" בהקשרים כל-כך שונים כמו: "האם הרעב יכול לשבור?", "האם הקול יכול להישבר?", "האם השיניים ישברו?", הינו מאד מוזר. זה כמעט נאולוגיזם.
ה"סיבוב במעגל" של הסובייקט
נאמר שהוא חלק ממה שז'אק-אלן מילר מצביע עליו בהוראה האחרונה של לאקאן כסבוב של הסובייקט במעגל. סובייקט זה מסתובב סחור סחור עם ה"להישבר"שלו! ניתן לראות זאת בהופעה הפתאומית של הפארטנר-סימפטום בעת המעבר המאד חשוב, אותו מדגישה האנליטיקאית, מן הפרטנר האמהי לפרטנר האהבה של הסובייקט. השאלה נשאלת אז כך: "האם היא תשבור אותו?". היא רוצה מיד לאלץ אותו לפנות לאנליטקאי. בהמשך היא תרצה לראות אם האנליזה תשבור אותו, או את הזוגיות שלהם, כיצד זה יוכל לקרות...מי יעשה זאת? "את ממש בסדר אבל האנליטיקאי שלו (של בן הזוג) לא מבין דבר וחצי דבר מהסיפור שלנו". עכשיו, משהם נמצאים באנליזה, החיים הפכו לגהנום. כל אלה יהוו חלק מן ההמצאות של ה"להישבר" שתבואנה בזה אחר זה. זהו S1 הסובב סחור סחור, ובו בזמן זהו הקשר הבסיסי של הסובייקט לאחר. סובייקט זה נמצא כל העת על חודה של "חרב פיפיות" כפי שנאמר בשיר האהבה שהאזנו לו אתמול מעל במה זו. האהבה לאחר היא תמיד בעלת להב כפול הואיל והיא תמיד ממקומות במישור של ההתגרות – "מי ישבר?" – אשר מלווה בו בזמן באיזה "לעולם לא תצליח". על החוד הכפול הזה, האנליטיקאי יהיה נתון ללא הרף לתשאול, להתגרות למועקה. סובייקט זה לא יחדל לחדש את השאלה הזו, עד סוף האנליזה שלו. זה אף-פעם לא יפסיק. ההטבלה הבסיסית של יחס הסובייקט אל ההתענגות נעשית סביב ה"להישבר". מעבר לשאלה לגבי אופי הפנטזמה או זכרון המסך, נאמר שזהו רגע חניכת הקשר שלו אל האחר. אל מול מה שנקשר כאן, הסמלי לא יהיה אלא שקר. הפועל, הפועל "להשבר", הפועל כציון פעולה בקטגוריות התחביריות, הוא זה שמבליט הרבה יותר את הנקודה בה נכרך הממשי של קשר הסובייקט הזה אל האחר. הסימלי יהיה שקר, כפי שהטרנספרנס יתגלה כתשוקת סרק, ואף-על-פי-כן זהו נתיב הגישה היחיד שלנו אל האמת המתעתעת ומופעיה, באמצעותם ניתן להבחין בממשי של הסיבוב במעגל של הסובייקט.
למן לידת הטרנספרנס, הנקודה הסופית של החיבור הבינרי - לא-מודע טרנספרנסיאלי/ לא-מודע ממשי - אשר ז'אק-אלן מילר ניסח עבורנו לאחרונה, כבר נמצאת על הפרק. לידת הטרנספרנס הינה פרוטון פסאודוס כפי שאמר פרויד. זהו נתיב הגישה של האמת השקרנית אל הממשי. פרוטון פסאודוס, הוא בטוי ביוונית בו אסיים את האילתור האתנאי הזה.
תירגם: גיל כרוז
שיפר את העברית: עמרי ביכובסקי
ביבליוגרפיה והערות
* אלגוריתם של הטרנספרנס: רישום מתמטי של הפונקציה של הסובייקט המונח לידע אותו ניתן למצוא ב"הצעה של ה-9 באוקטובר 1967 לגבי הפסיכואנליטיקאי של האסכולה" (לאקאן Autres écrits , עמ' 243-259):
S————————> Sq
s (S1,S2,…Sn)
מעל קו השבר, משמאל, אנו מוצאים את מסמן הטרנספרנס S. מימינו החץ מורה על ה"מסמן כלשהו", (Signifiant quelconque) Sq. מתחת לקו השבר אנו מוצאים את הסובייקט, s, ובסוגריים את הידע המונח של מסמני הלא-מודע(S1,S2,…Sn) . [הערת המתרגם].
[1]לאקאן, Autres écrits , Seuil, 2001, עמ' 248.
[2]לאקאן: "אם כן, מה זה לפרש את הטרנספרנס? שום דבר אחר מאשר למלא בתעתוע את הריק של הנקודה המתה הזו".« Interventions sur le transfert », Ecrits, Seuil, 1966, עמ' 225.
[3]וינסנטה פלומרה, « El psicoanalisis nos necesita » , הופץ און-ליין באתר האינטרנט elp-debates
[4]אריק לוראן, "עקרונות מנחים של האקט הפסיכואנליטי", הוצגו ואומצו במהלך הקונגרס של ה-AMP, רומא, 2006. (תרגום לעברית הופץ ב- NLS-Messager מס' 301g ובג'יאפ-דיון ב-15 במאי 2007).
[5]מקרה שהוצג במהלך הקונגרס החמישי של ה-NLS באתונה, מאי 2007.
[6]פייר-ג'יל גגן, « Quel nouveau pour la passe ? », הוצג במהלך שיחה על הפאס שהתקיימה ב-ECP, מדריד, 5 במאי 2007, הופץ און-ליין ברשימת התפוצה elp-debates.
[7]ג. סתן, « Porque los nombres propios no tienen sentido », Virtualia, כתב-עת דיגיטלי של ה-EOL, 2005.
[8]נסיה לינרדו, « L’expérience de la pulsion dans le transfert », הוצג במהלך הקונגרס החמישי של ה-NLS באתונה, מאי 2007.
|
