מעבר לעקרון ההתענגות

ז'יל וג'ים (משותף)

סיימון וגרפונקל במופע האיחוד בסנטרל פארק לפני מספר שנים פתחו עם סלע המחלוקת ביניהם: אני רציתי שיקראו לנו גרפונקל וסיימון – אמר גרפונקל. גם ג'יל וג'ים נקלעים לבלתי נמנע – מי ירשם ראשון. וזה בעל משקל בייצוגי הסכסוך הפנימי של טריפו. ככל שרשרת מסמנים תלוי מהו  ה-1 S, ואנחנו בחרנו לרשום בו ג'יל. ולאור זה יצרנו משמעות סדרתית. טריפו הוא שייקספיריסט, הטרגדיה מנצחת כי תפיסת הנישואים היא הכרעה בשיסוע וזו תמיד טראגית. זה מותיר את המספר והצופה הממוקם כאחר, להכניס את הקומי אל מול המועקה. וטריפו הוא גם פרוידיאני כי מכניס את המלחמה כמה שמסדיר את ההתענגות (במקרה הטוב). לוקח מעבר לעונג.
קתרין רוצה שכולם ירצו אותה. זה מה שרוצה האשה. המנוע בחייה הוא לרשום לעצמה תפריטים איך זה עובד עם כל גבר. יש גם מצע יסוד שמובנה בכלל "איזון" – נעשה איזון ואז נתחיל מחדש, הכל ימחק. אבל הכלל הזה נועד לכישלון תחת האין-יחס-מיני. גם הכללים שנוספו משרתים מטרה אחת – מטרת האין-סוף (מילה נרדפת להתענגות). מה גורם לנו להכניס לשפה את האמירה: "זה יכול ללכת" ? זו פרוות השפן ממרוצי הכלבים והבד האדום שבידי לוחם השוורים. זה מה שאנו מכנים – מראית העין: "יש דבר כזה / זה יכול ללכת". זה עושה את יצירת הקיום יש מאין – תרתי משמע. אבל עין זו של טריפו היא עין מפוקחת – הוא מתחיל ב:
אמרת: אני אוהב אותך.
אמרתי: חכה.
עמדתי לומר: קח אותי.
אמרת: לכי.
ולכן כל מה שהוא תחת מראית העין מדווח כקומי.
 
הערות של הקוראים:

אם מתייחסים לז'יל כגיבור - הוא כלוא בתוך הדרמה של הסירוס, כאשר קתרין היא שלו/לא שלו, של אחר/לא של אחר (הפאלוס), משולש אדיפאלי שאינו יכול\רוצה לוותר עליו. רק כשהאובייקט נופל-המכונית עם שני האהובים שלו, משהו מהתאוותנות אובד והוא יכול לחיות. ההתענגות מסתובבת לה בתוך האיווי בעל הצורה האדיפאלית. חלה תמורה בהתענגות שלו רק כשהמכונית נופלת מהגשר.

אפשר לומר כך – כל אחד מהשלושה נחלץ מהפעימה המחזורית. אנחנו חושבים על המוות כראש וראשון של פעולת חילוץ. שייקספיר דבק במוצא הזה. זה קורה לפעמים, דווקא כשנמצא פיתרון של טרנספורמציה אז בוחרים במוות. אז איך מקבלים את הפיתרון מבלי לראות בו מות האיווי? וכל זה עוד בלי ציניות? איך לא לפחד כ"כ מהחיים? יש מן הצדק  להתביית על ז'יל. הוא דבק באיווי (האישה היא של אחר) - האישה חסרה - האחר חסר, והוא קיבל עצמו כשארית. זו הצלחה של הנוסחה - לזה קוראים חיים?

המוות כאן הוא המטאפורה של הסירוס, של האובדן. הרי לעקור את העיניים זה נורא, אבל אם העקירה היא מטאפורה לאובדן משהו מההתענגות של תאוותנות העיניים ,אפשר להתחיל לדעת כל מיני דברים בלי שמראית העין התאוותנית תפריע כל כך.

האם חייבים למות כדי להפסיק להתענג?חוסר האפשרות להיות מסופק נידון בשאלה - למה להיתקע? מאיר אריאל כתב "בתור בן אדם אתה מבדיל בין טוב לרע...אבל בתור בן תמותה לא איכפת לך בכלל עם שכנך לספסל הוא הרבה יותר אומלל".. החיים, זה לחיות עם מישהו לא מושלם אחרת  זה מעייף כל הזמן לחפש וליפול.

ההסתובבות של האוטו בשמיניות - ייצוג של ההתענגות הטהורה. המוות הוא ממסמני הסירוס וגם יכול להיות ממסמני ההתענגות האין סופית שמשמעה דחיית הסירוס. המשולש התחיל מקפיצה למים וכך הסתיים. הפאם פטאל היא בפטאליות. אולי רק בתום הפטאליות יש את הפאם. קתרין לא הגיעה להיות אישה וזו הטרגדיה שלה, היא נשארה בפטאליות. בלחפוף את שלה לשלו. אם כך אין סירוס. ג'יל וג'ים עוצרים את הפטאליות שלה כל אחד בדרכו, מנסים. אבל אם ההתענגות שלך נאמנה לאובייקט הדמיוני (הפסל) , מה יכול לעצור את זה? קתרין שבה בסוף לגן הפסלים.  

כמו במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה. שם היא קופצת אל מסילת הרכבת, ברגע שבו "אביה רואה אותה עם האישה שהיא מחזרת אחריה בפומבי" – האב הרואה.

מה קדם לכך שקתרין (שם של מלכה) קפצה למים? האם היא הבחינה בכך שהפאם פטאליות שלה לכאורה היא כיסוי לאהבת הגברים, שהיא הדבק שמאפשר את המשך החיבור ביניהם, אך כשלעצמה איננה ולא כלום...אין ספק שזה היה רגע משמעותי. מעניין שג'ים ניסה בכל כוחו להתחמק ממלכודת הפאם פטאל ודווקא הוא הולך אל מותו הנורא. 

כן, הוא יכול להיות דחף המוות. קצת עצוב שאי אפשר עם הפטאליות. לכן, ז'יל הוא הגיבור שנשאר חי. בלי כבוד ובלי האהובים שלו שנתנו לו רק מוות. הפסל,הקפיצה למים-מפתיע כל פעם מחדש שאפשר לדעת בדיוק לאן אתה נכנס אבל,להבין רק בדיעבד.
 
אז אפשר להגיד שמה שמבדיל בין איווי להתענגות זאת הפלטה של השולחן שמייצגת את החצייה של הגוף, שכל מה שנמצא מעליה ונראה לעין כמו למשל "לתת ידיים" – זאת ההתענגות, וכל מה שנמצא מתחתיו ומוסתר, כמו למשל "לגעת ברגליים" – זה האיווי?

בעצם הגוף מגלם בתוכו את האיווי, בשיסוע בולט מההתענגות ואין להימלט משניהם. זהו ז'יל שמיקם את השלישייה במרחב של האיווי ובכך בהכרח מיקם גם את ההתענגות?

כל אחד שמוצא לעצמו ז'יל – הופך להיות קתרין.

זה לא נורא כל כך כמו שזה נשמע, לא חייבים להשמיד את הגוף לפני שהוא מתכלה מעצמו, אבל חייבים לשאת אותו עם החצייה הנוראה הזו של האיווי וההתענגות. 

"ז'יל וג'ים" – אלוהים, טריפו ידע שקתרין לא קיימת. איך אישה יכולה למצוא קיום בתוך מרחב שמנסה לבטל אותה מראש ולנצח? ואז היא מנסה ללהטט עם הניסיונות הקטנים האלה שלה: מתחפשת לגבר, מזנקת ראשונה בתחרות הריצה כי זה הסיכוי היחיד שלה לנצח אבל תוך כדי כך היא מפסידה גם את הסיכוי הזה, מאמצת ארשת פנים חייכנית כדי להתאים יותר לפסל אולי ככה הם לא יעזבו אותה כמו שנדרו, זורקת את הגוף למים כדי שמשהו ממנה יעשה גלים, תוך כדי קפיצה היא מאבדת את הכובע ששמר קצת ועטף קצת על הפנים הלא קיימים שלה וכשהיא יוצאת מהמים היא כבר טבולה בקיום/לא קיום שלה כמטורפת, החיוך לא עוזר לה, הם הולכים למלחמה לא לפני שמשאירים אותה לבד עם הכאילו פאלוס שאמור לספק את הוכחת קיומה, היא נוסעת בשמיניות לאין סוף התקוע במקום ומרעישה את הלילה אולי מישהו ייתן לה סימן שהיא קיימת, היא מאחרת לפגישה שהיא עצמה קבעה ותבעה אותה, לפני שהיא נפטרת סופית מהגוף הזה שבו רשומה האמת, היא מנסה להתביע אותו כל פעם בגוף של גבר אחר כדי לנסות להתחיל כל פעם מחדש ליצור "דף חלק" שכמוהו מעשה הבריאה אולי הפעם יברא אותה קיימת אבל ה"כאילו" דף חלק הופך כל פעם לדף עם חריטות עמוקות הרבה יותר משהיה לפני הניסיון לאזן, הולכת...חוזרת...הולכת...חוזרת...די, הולכת ובסוף גואלת מייסורים את הגוף הזה שיודע כל הזמן את האמת וזורקת אותו למים כהוכחה שהיא הייתה שארית כל הזמן ויחד עם הגוף היא מאבדת גם את הידע הטמון בו, את האמת.

את ז'יל היא מענישה בכך שהיא מזמינה אותו לטקס הקבורה של הגוף הזה כעד ראיה בקריאה שלה לעברו: "תסתכל...". דווקא במוות למראית העין יש משמעות של קיום. היא משאירה אותו עם הפסולת הזאת שנקראת גוף/ה.  טוב, מישהו צריך להישאר לטפח את הילדה וללמד אותה להיות אישה, ז'יל בוודאי יעשה את זה הכי טוב שאפשר ועוד יתרגם את זה לגרמנית. כמה שנים מאוחר יותר הילדה הזו הופכת להיות קלגסית במחנה השמדה ומפקחת על יעילות השמדת הגופות. היא גם מתחפשת לגבר ועולה על אמה לאין שעור בניסיון לא להרגיש בגוף ולא מנסה לתבוע בשום גבר אף פעם. טוב, היא זאת שעושה את החיקויים הכי מצחיקים. 

ז'יל הגשים את הפנטזמה שלו. הוא ממש התקרב לאובייקט עד שלא נותרה לטריפו כל ברירה אלא, להפיל את האובייקטים שלו .כי המועקה בשל הקירבה לאובייקט שלך מחייבת הפלה..לכן אפשר לומר שז'יל חי כמעט עד הסוף בעוד ג'ים וקתרין חיו עד הסוף. קתרין וג'ים היו האובייקטים של ז'יל. יש כאן אירוניה, כי ז'יל מופיע כל הזמן כשארית של משולשי האהבה ,אבל הם אלה שנופלים. הוא לא ותרן,הוא לא סתם נוירוטי ששומר מרחק מהאובייקט שמחיה אותו,הוא מתענג אבל לא עד המוות.

לגבי ההתענגות בסרט שבהתמקדות בז'יל - הנוירוטי האוטופי שבסוף זוכה בקופה: נשאר בחיים עם סיפור יפה וילדה. תראו מה מקבל זה שמוותר על הפנטזיה (או לפחות מקבל תיקונים קלים בה), או מוכן לקבל את השלישי (והרביעי והחמישי) בחיים.

 מאת: אורנה קסטל