קריאה - סמינר X המועקה

יום רביעי 14 נובמבר 2007

רבקה: המועקה זה אפקט. ... היא עקרון של הפוביה. הנס הקטן זקוק לפוביה כדי שהיא תיתן לו את המועקה שלו.

מילר – המועקה היא מעבדה, סדנה.

אריק לאורן  - אנו תמיד על הקצה של ההפרדה המעיקה מהפרטנר סימפטום שלנו. וזה מה שמבטיח לנו שיש עולם, שיש פרטנר. איזו מן מעבדה – לא התפיסות התת סיפיות שלנו יבטיחו את הקשר שלנו לעולם. זו המועקה שמבטיחה לנו שיש עולם באותו רגע מדויק בו אנו עומדים לאבד את העולם הזה.

אילנה: דווקא המועקה מבטיחה לנו שיש עולם בדיוק ברגע שאנו עומדים לאבדו...

בסמינר הזה יש וויתור על התביעה הזאת של האחר להירפא מהחרדה. המועקה היא לא מחלה שיש לטפל בה אלא שניתן לה את המקום המושגי שלה…

מרקו: הנושא של המועקה והאובייקט שלה הוא כללי – וככזה – אי אפשר למצוא את האנליטיקאים הכי מוכשרים שעסקו בפסיכואנליזה (וויניקוט, קליין…) עוסקים בו.

קירקגור אומר שאי אפשר לעסוק בזה בקול של קתדרה. זה לא משהו שמלמדים – מי יכול ללמד אותי משהו על המועקה שלו. זה נושא שיש לו קשר ישיר לאתיקה. אז מדוע כה קשה לאנליטיקאים לעסוק בזה?

כדי לעסוק במועקה באופן כללי צריך תפיסה של הפרקטיקה האנליטית בכללותה, כולל את "מטרותיה". זה כולל את מטרות ההכשרה של הפסיכואנליזה.

פרויד כמובן עסק בנושא של המועקה. אבל על פי הפרקטיקה שלו הוא המשיג מכשיר פסיכולוגי שלפיו מה שאנחנו יכולים לדעת על מה שמתרחש בתוכנו – זה צריך להיות נתפס כתפיסה חיצונית. אחרת אנחנו לא יודעים שום דבר על עולמנו. למשל – החלום. החלום זה משהו מהעולם שלנו שמגיע דרך התפיסה החיצונית. ואז אנחנו הודות למאמץ באנליזה   יכולים לנחש, לפרש, מה מתרחש שם. או בפרוייקט שואל פרויד  (אותה שאלה שוויניקוט שואל אח"כ) איך אפשר לדעת מה מבדיל משהו ששייך לאיווי (מה שחפצים) ממשהו שתופסים. סימני השפה הם דבר שאנחנו תופסים כמשהו שמגיע מבחוץ. הודות לסימנים של השפה ה Ich, הסובייקט, יכול להשתמש בסימנים האלו כדי לעצור את הפריקה, לפני שתגיע לגמרי לפריקה הלוצינטורית, ולהכניס שם באמצע את השיפוט.

אחד הדברים המפתיעים הוא שהמכשיר הפסיכולוגי, אפילו ברגע של סיפוק הצורך, הוא נמצא בהלוצינציה.

המועקה היא יוצאת דופן בדבר אחד – אם התנועה הכללית של המכשיר היא מהתפיסה למוטוריקה, וכדי להגיע לקצה המוטורי צריך לעבור דרך הטרום מודע – המועקה הוא האפקט היחיד שמגיע אלינו באופן ישיר מהלא מודע. ללא תיווך.

בפרק השלישי של המאמר "הלא מודע" – רגשות לא מודעים – שם הוא מוסיף – במה שנוגע ללא מודע כל האפקטים מקבלים המרה באמצעות המועקה.

אחרי פרויד התרחש בפסיכואנליזה סוג של בבל. קשה מאוד להתמצא בכתבים של הפסיכואנליטיקאים הכי מוכשרים. קשה מאוד להוציא מהם משהו שניתן למסירה כמו הנוסחאות הפרודיאנית.

פרנסואה דלתו – כאשר מישהו לוקח על עצמו את האיווי שלו הוא אומר את זה כישות חברתית. היא עושה קו מבדיל בין מה שנאמר על הספה לבין מה שנאמר פנים מול פנים.

הסמינר הזה בא לתת אוסף של שאלות ותשובות חשובות לסוגיה הזאת –

לאקאן מנסה להעניק טופיקה מסוימת למועקה. טופיקה – כלומר מיקום של הבעיה בהקשר לסובייקט, בהקשר לאובייקט ובהקשר לאחר.

פרויד מסיים את המאמר על הלא מודע במילה Vertrefung – Substitute. הוא אומר שאפקט רק מופיע כאשר הוא מוצא את ה vertrefung שלו. את הייצוג החלופי. רק המועקה לא צריכה את הייצוג החלופי. היא לא מבקשת את זה בשביל להופיע. יש לה דרך משלה.  

בעמ' הראשון של הסמינר הוא אומר – המבנה של המועקה הוא אותו מבנה כמו של הפנטזמה. הדרך הארוכה שהוא עשה זה לנסות לשרטט את הסוגיה שאנחנו קוראים לה – הסוגיה של האיווי. לאקאן משרטט אותה למשל בסמינרים החמישים והשישי. דווקא בחמישי הוא מתייחס לוויניקוט. הוא אומר – יש פרדוקס של האיווי. גם פרויד תפס שבאיווי יש סוגיה של מבוך מסוים. הוכחה לכך – יש קטע בפשר החלומות שבו פרויד כותב – הסובייקט/הפציינטים שלי מתנהגים ביחס לאיווי שלהם בצורה מאוד משונה. כדי להדגים את זה הוא אומר – אני אספר סיפור (שלוש משאלות, אחת שיהיו נקניקיות, השניה שהם יהיו על הפנים של האישה שביקשה אותן, ושלישית שהן יחזרו לצלחת). לאיווי יש פרסונה כפולה – לאקאן קרא לזה בסמינר החמישי והשישי – הפרדוקס של האיווי. הפרדוקס של הסירוס.

הפרדוקס – האיווי הוא מלכתחילה האיווי של האחר. בסיפור של פרויד זה השד שמציע לבחור מה אתם רוצים להגיד לי. הדבר המוזר הוא שכאשר אני צריך להפוך את האיווי של האחר למשהו שהוא ""איווי שלי"" אז אני נעצר. דווקא כאשר אני רוצה להפוך את האיווי לשלי אני נעצר, כי האיווי לא יכול להיות גם סובייקט וגם שלי. האיווי לא יכול להיות סובייקט ושלי בו בזמן. המקום של האובייקט האבוד הפרוידיאני הוא דווקא לבוא ולתת מענה מסוים לפרדוקס הזה. גם לזה הוא קורא פרדוקס של הסירוס – דווקא שם, במקום שאני חייב להפוך את השדה עם האיווי הכי פרובלמטי והכי בוער – השדה של המיניות – שם אני מוצא את עצמי מסורס.

זה יכול להסביר את משפט הפתיחה – שמבנה הפנטזמה הוא כמו מבנה המועקה.

הדוגמה של פרנסואה דלטון – כל מה שאתה אומר אני שומע כמשאלה. הייתי רוצה. כלומר יש משהו שמחזיק במשאלה שלך עכשיו – וזה פנטזיה. זו לא עמדה שאתה בעצמך כיצור חברתי היית מוכן לעמוד מאחוריה. מה שלאקאן מוסיף בדוגמה של פרנסואה דלתו – אבל כדי לתת אור נוסף למי שמבקש כך (לעזוב) בפגישה האנליטית יש צורך במשהו עם אותו מבנה כמו הבקשה הזו וזה המועקה. בלי המרכיב של המועקה לא תהיה לנו שום אוריינטציה על מה הקשר בין מה שהוא אומר לבין עולמו האישי. לכן אנחנו צריכים תצפית חסרת תיווך, לא אפיסטמית. בלי זה אין לנו תשובה.

וויניקוט הוא זה שתפס שיש בעיה בתפיסות כאלו. הוא הבין שכאשר נפרדים (1945 ההתפתחות של העולם הפרימיטיבי אצל הילד) – הוא כותב (במילותיו של לאקאן) – לא מפרידים ממצב של תסכול אף פעם. תמיד הפרדה מתרחשת ממצב של סיפוק. כדי שיהיה לנו עולם אנחנו צריכים לחתוך ממצב של סיפוק. וכך הוא גילה את האובייקט שנמצא מעבר לסיפוק. זה לא אוביקט מעבר לתסכול (אוביקט המעבר) – הפנטזיה והאוביקט לא באים כדי לספק את התסכולים של המציאות. וגם האובייקט ההוא בא לפתור בעיה כי הקושי הוא להיפרד מהסיפוק. ולכן אם לפנטזמה יש אותו מבנה כמו המבנה של המועקה – הפנטזמה היא הומואוסטטית. היא מכשיר של הומואוסטזיס, של סיפוק. אבל יש בתוכה או בסביבותיה/במבנה שלה את המפתח אל מעבר לסיפוק – המועקה.

לכן – אחרי הפתיחה הזאת לאקאן מכניס אותנו באופן ישיר לסקיצות שלו – הסקיצה של האפקטים ביחס למועקה – והוא משווה את זה לאגס של המועקה. זה היה מכשיר עינויים שהמציאו – מכשיר בצורה של אגס שבאמצעות מפתח אפשר לפתוח אותו אבל זה לא נסגר.

הגרף של האיווי הופך להיות משהו שהוא כתוב אבל הוא בא להזכיר לנו את השדה של האיווי של האחר באופי הסאדיאני.

הוא מצביע על כך שבגרף של האיווי יש שתי קומות – את הקומה התחתונה אפשר למקם כשדה של הקיום הנרקסיסטי. הקומה העליונה שייכת לשדה של הקשר עם האיווי. אז במקום שתי הפרסונות של פרויד יש לנו שתי קומות. הוא מבקש שתמיד נשמור על המרחק בין שתי הקומות כדי למקם את השאלה של המועקה. מה רוצה ממני? מה הוא רוצה במה שנוגע למקום הזה של האני.

המרחק הזה בין שתי הקומות – אפשר למקם שם התפתחות של פוביה מסוימת. הפוביה של איש הזאבים. הפוביה היא תוצאה מסוימת של המועקה. אפשר להגיד – באזור הקומה התחתונה ההזדהות הנרקיסיסטית – ההזדהות של איש הזאבים בסצינה שהוא רואה. ההזדהות עם האישה שנמצאת בהזדווגות כמו referarum – מאחור. אבל הוא מתעורר במועקה, בקומה העליונה – עם השאלה הבאה: כאשר אני נמצא בעמדה הזאת – מה זה רוצה ממני. לאקאן מבקש שנשמור את המרחק בין שני הקווים האלו כדי שנוכל למקם את השאלה. מה הוא רוצה ממני ברגע שאני מתמקם בהזדהות הנרקיסיסטית.

‏יום רביעי 28 נובמבר 2007

להטענה הנרקיסיסטית יש גבול.

שנתיים לפני הסמינר הזה התייחס לאקאן למאמר של אברהם – סקיצה של היסטוריה של התפתחות של הליבידו (1924) – במאמר הזה אברהם עושה סקיצה של התפתחות הליבידו שהיא הסקיצה שכמעט כל אחד שמתקרב לפסיכואנליזה לומד באוניברסיטה. זו ההתפתחות הליבידנלית על פי השלבים – אוראלי, אנאלי, גניטלי. הדבר המעניין במאמר זה שבחלק השני של המאמר – היכן שהוא ממקם את הגרף של התפתחות הליבידו – יש שני דברים: 1) הקונספציה שהשלבים האלה מכוונים לסגירה בקשר עם האובייקט כטוטאלי. שלב 1: שלב אוראלי מוקדם. השלב של ההתפתחות של האהבה האוביקטלית זה אוטואירוטיזם. שלב 2: שלב אוראלי מאוחר (קניבלי). מצד ימין נרקיסיזם. אינקורפורציה טוטאלית של האובייקט. שלב 3: שלב אנאלי סדיסטי מוקדם – מצד ימין אהבה חלקית ואינקורפורציה. שלב 4: שלב אנאלי סדיסטי מאוחר – אהבה חלקית. שלב 5 – שלב גניטלי מוקדם (פאלי). אהבה אוביקטלית שמוציאה את האברים הגניטליים. שלב 6 – שלב גניטלי סופי. אהבה אוביקטלית פוסט אמביוולנטית.

הדבר השני: הביטוי אהבה חלקית זו המצאה של אברהם. הדבר השלישי: הוא מביא שני מקרים קליניים בחלק השני של המאמר. בעיקר שתי פציינטיות שלו, נוירוטיות. אחת היא שקרנית כפייתית, מיתומנית, קלפטומנית, התקפות ייאוש ובכי. קנאה באח. היא אהבה מאוד את אביה כילדה. אהבה זאת הופסקה בסמסטר השני של השנה השישית. היא הייתה נוכחת בסצינת הזדווגות של הוריה. שמה מאוד לב לגוף של אביה. המציצנות שלה מאוד גדלה. אברהם מספר פרט אחד – היא התלוננה שאיבדה כל חוש של קשר אישי עם האב. לא הייתה יכולה להציג את אביה במחשבה. היה לה עניין קומפולסיבי בחלק של הגוף האב. הפין. אברהם אומר – נשאר רק חלק אחד. עבורה אביה לא היה ישות טוטאלית. אברהם אומר – הקלפטומניה פירושה לסרס את האב. לקנות ממנו את הפין שהיא קינאה. להזדהות אתו. ואז הוא כותב את המשפט שהוא מפרש: אני רוכשת את החלק הגופני שאני מתאווה. אני כמו אבי. הוא מוסיף את הפרט הקליני – כאשר היא סיפרה שקרים היא חשה שהיה משהו בבטן התחתונה ... שגדל.

פציינטית שנייה – הקאות היסטריות. נוירוזה קשה. קלפטומניה. לעקור עם הידיים כל מה שאפשר לעקור. במיוחד פרחים ושערות. לעקור עם השיניים כל דבר שבלט. כאשר היא הכירה גבר – הייתה מותקפת בכפיייה לעקור לו את הפין עם השיניים. בקשר לעניין באביה – איבדה את עניינה באביה כבן אנוש. כל עניינה היה בפין שלו. כאשר אביה נפטר היא לא חשה שום אבל אלא שהייתה לה פנטזיה ללכת לקבר ולעקור את הפין של הגופה עם השיניים.

לפי אברהם הפציינטית הראשונה התפתחה לקראת אהבה אובייקטלית. הקלפטומניה שלה נעלמה והפנטזיות שלה היו שונות. ואז הוא מספר חלום לקראת סוף האנליזה (של הראשונה) – היא חולמת על אביה כבן אדם שלם. עם יוצא הדופן – של הערווה. אברהם אומר – האובייקט המודחק עכשיו זה אותו אובייקט שקודם היה לו את הכוח האובססיבי מודע.

פציינטית שלישית שהוא רק מזכיר – הייתה לי פציינטית שחלמה עליי בלי האברים הגניטליים. אברהם מפרש את זה – נטייה עויינת, מסרסת, אבל היה אצלי ערך אבהי – היא הייתה יכולה לאהוב אותי אבל לא להתאוות אליי באופן מיני.

הצנזורה של החלום החזיקה במכשול של גילוי עריות. כנראה שאהבה זאת עם האדרה של הגניטלי – זה טיפוסי של האיסור של גילוי עריות בהיסטריה.

אברהם מביא את ההיפותזה – שלב של אהבה אובייקטלית בלי אברי המין. זה תואם למה שפרויד אמר – כלומר השלב הפאלי של ההתפתחות הליבידינלית. מכאן שאברהם מוסיף שלב נוסף לשלב הפאלי – השלב שהוא מוסיף אהבה אובייקטלית פוסט אמביוולנטית. אז אפשר לאהוב באופן טואלי.

אברהם היה האנליטיקאי של קליין – שהיא לימדה על ההבדל בין האובייקט החלקי לאובייקט הטוטאלי.

אברהם פיתח אתיקה פסיכואנליטית שלמה שמתבססת על כמה תגליות. האתיקה מכוונת לאהבה כוללנית.

השלב הפאלי של פרויד – אין לו השלמה. יש שם שבר – אינטימי. יש גבול. יש impediment (עיכוב).

הדבר המעניין שחוזר אח"כ אצל מלאני קליין – שהיא חוזרת על דבר דומה – אובייקט חלקי ואובייקט טוטאלי. מה שלאקאן אומר עוד קודם לכן, בסמינר השמיני – שיש הבדל עצום אצל קליין בין האובייקט החלקי לבין האם כטוטאלי. וההבדל שהיא לא מציינת הוא שהאם כטוטאלית היא עונה לקריאה של הילד. ולכן הסימן שלאקאן מציע זה הפלוס והמינוס של הנוכחות וההיעדרות. הילד יכול לקרוא לה – השדה שמתאים לה זה השדה של נתינת האהבה. לא השדה של האובייקט החלקי.

אחרי שאברהם מפרש את החלום כרצון לסרס אותו (חולמת אותו בלי אברי המין). אבל הוא מוסיף שהיה כאן גם ערך אבהי – היא יכלה להתאוות אבל ללא המיניות. אם נשארים עם הפירוש של הרצון בסירוס נשארים במישור של מתן כוונות רעות. הוא מוסיף שהצנזורה של החלום מחזיקה במכשול של גילוי עריות. כך – מהצד המסמני אפשר להגיד שהיא רוצה לסרס אותי. אם רוצים לתת לזה סנריו חי של פנטזמה – זה ישנו. אבל מהצד דמיוני ממשי – יש את המכשול של גילוי עריות וזה מה שמגלם אותו.

אופני החסר של האובייקט – חסך, סירוס, תסכול. (סמינר IV). אופרציית הסירוס היא סמלית, למרות שהאובייקט הוא דמיוני.

שלמה – באהבה לאב הקשר בין האהבה למיניות מתווך על ידי הסירוס. זה האיסור של הגילוי עריות. על המכשול הממשי של גילוי העריות אפשר לכתוב את הסיפור – סירוס.

בתחילת הפרק השני הוא מגדיר את הפרשנות. יש לה שני חלקים – (1) היא נותנת מובן למה שאתם חושבים שיודעים ו(2) כמו ברק גורמת למה שאפשר לתפוס מעבר לגבולות של הידע. מה אפשר לתפוס מעבר לגבולות של הידע? מרקו – בסוף הפרק אפשר למצוא רמז גדול. מה שמילר קורא – הסקיצה הראשונה של החלוקה הסוביקטיבית.

בעמ' 21 יש סקיצה.

במאמר מ 1958 יש לו גרסה מקלה לחלוקה הזו. שם הוא לא מוסיף את השארית, ה petit a.

‏יום רביעי 26 דצמבר 2007

1.     d(a) : d(A)<a – האיווי של הגל

2.     d(a) < i(a):d(Aשסוע) – האיווי של לאקאן

3.     d(x) : d(A) < x

4.      

a.     D(O) < O : d (Aשסוע)

b.     D(a) : O > d (O)

1.         

2.        האיווי של אובייקט הוא איווי של i(a) שהוא אקווילנטי לפנטזמה . הפנטזמה נמצאת כדבר שמתאווים אליו וכתיווך לאיווי של האחר שהוא בנוסחה הזאת שסוע. כלומר ה i(a) שמופיע בנוסחה הוא אקוויוולנטי לפנטזמה. זו גרסה אחרת של החלוקה של האחר. זה מה שאני פוגש כל פעם שאני שואל שאלות את האחר. האמת של הנוסחה ההגליינית נמצאת אצל קירקגור כלומר במועקה. אבל במועקה שלי. הגבול של הנוסחה ההגליינית הוא השיסוע באחר. שזה המועקה שלי.

3.        המועקה היא זאת שנותנת את האמת של הנוסחה ההגליינית. בשביל זו הנוסחה הזאת. המרכז כאן הוא ב x. יש דמיון בין הנוסחה הראשונה לשלישית. ה x בא להחליף את האובייקט המשותף בשדה ההגלייני. ברגע שהאובייקט המשותף – ניתן לכתוב אותו ב x אז מופיעה המועקה כאמת של הנוסחה ההגליינית. בפרק של 21/6/61 של הסמינר של לאקאן על ההעברה ה x הזה מופיע עם שם אחר. הוא נותן לו את השם – זבוב. מספיק שמשהו בשדה הזה של הראי – איזה זבוב יכנס בשדה הנרקיסיסטי – ויסיט את הסובייקט מההיפנוזה שלו על ידי הדימוי שתופס אותו בשדה הנרקיסיסטי כדי שתתעורר או מועקה קלה או ... פוביה. לא במקרה הוא אומר זבוב, פוביה לחרק מסוים, שמופיע שם רק כדי לעורר את התחושה שיש שארית בשדה הנרקיסיסטי הזה. אז לייד ה x הזה אפשר לכתוב כל דבר – זבוב – זבוב יכול לעורר את הנוסחה ההגליינית.

4.        הנוסחה הרביעית נותנת את האמת של המועקה. הנוסחה הזאת חוזרת ממש בסוף הסמינר. היא נוסחה שמנסה למקם – כפי שהוא מסביר בשיעור האחרון – דרך הדוגמה של האובססיבי – איך הנוירוזה האובססיבית מאירה על התוקפנות שבשדה ההגלייני ועל התוקפנות שהיא מבוי סתום של ההכוונה הטיפולית בנוירוזה האובססיבית. כאשר אנליטיקאים מאמינים יותר מדיי בעניין של התוקפנית. כאשר הנוירוטי האובססיבי ממקם את עצמו כמישהו שלא יכול למצוא את סיבת האיווי בעצמו, כביכול, הוא נמצא מול האחר הקטן, מול הזולת, כמו או אני או אתה. זאת אשליה. זה מבוי סתום של הטיפול בנוירוזה האובססיבית. הכביכול תוקפנות שהיא הבסיס כביכול של הנוירוטי האובססיבי. דוגמה: משפט של לאקאן בטקסט של שנת 1950 על קרימינולוגיה. המשפט הקצר אומר כך: למשל התופעה של הראי מראה לנו איך הפושע מתעורר אל המודעות של הדבר שמביא אותו להרשעה. לאחרונה היה סרט "פרפר בגלגל" (פירס ברונסון).

אילנה מציגה טיפול

החיבור של המטופלת לנרקומן זה – פרטנר שיסוע. בחוץ היא מתאימה את עצמה לכולם. בבית עם הפרטנר הזה הכל בבית טבעי, אפשר לקבל הכל, אבל בתוך הקשר יש פער מובנה בכך שהוא לא מתפקד. יש להם אותו שם. הם אותו מזל. הרבה פעמים היא אומרת שזה דמות המראה שלה. התנאי הוא ההבדל ביניהם.

S –

A – פרטנר-שיסוע    מזוודה (עם זוועה)

השאלה היא למה היא לא נותנת בו אמון. כי אם הוא יתקדם תהיה בעיה.

הנוסחה מאפשרת לשמוע את בעיית הקליטה לא שאלה של אדפטציה אלא שאלה של רישום של עצמך בשדה של האחר.

הסובייקט הקולונייאלי הוא כל הזמן מסיכה. אין משהו שמסתיר משהו.

 פרלה

האדם מוצא את הבית שלו בנקודה ממוקמת באחר מעבר לדמות שאנחנו עשויים. המקום הזה מציג העדר בו אנחנו מוצאים את עצמנו. בהעדר הזה אנחנו מגלים את עצמנו כאובייקט. הסובייקט הוא לא אוטונומי שם. (פרק רביעי נקודה שנייה)

מביאה שתי הפניות לזה:

1.        המלט. השיקוי של השטן

האיור נמצא בתחילת פרק IV. הדמות הזאת מאופיינת על ידי חסר. מה שהיא מזכירה אינו יכול להופיע כאן (בצד שני, ימין) כי הדמות הזאת מכוונת ומקטבת את האיווי. הדמות שמשתקפת תופסת אותי בה. בדמות הזאת האיווי נוכח – לא רק שהוא מכוסה אלא הוא נמצא ביחס של היעדר. בהיעדר הזה נמצא את האפשרות של ההופעה – הנוכחות הזאת שולטת בדבר שהוא בלתי נתפס על ידי הסובייקט.

הנקודה הזאת היא הבית (Heim). זאת הנקודה שאינה משתקפת בדמות הוירטואלית. אבל היא יכולה להופיע – מסגירה את האיווי. היא מקטבת את האיווי. יש לה עבורו פונקציה של תפיסה דווקא בגלל ההיעדר הזה.

בקטע השלישי הוא מביא קטע קצר מהמלט:

הוא קורא לסצינה – מלכודת העכברים. לאקאן מציין – בתמונה הזאת יקראו דברים מאוד מוזרים. הם עולים על הבמה. לפני שהשחקנים מתחילים את הנאום. הם עושים פנטומימה והמלך לא שם לב. אבל הוא אומר – יש דבר מאוד מוזר שיוצר את המשבר אצל המלט כאשר ברגע המריע מופיע מישהו – לוציאנוס. הוא רוצח – כביכול את קלאודיוס. וגם את הפרטנר שלו. המלכה.

לאקאן כותב – כל המחברים נעצרו בסצינה ושמו לב שלוציאנו – שהיה אמור לגלם את המלך – הוא לא היה המלך. לוציאנו לא היה זה שגילם את המלך אלא למעשה את המלט. כלומר – שהסצינה הזאת הפתיעה את הקהל כי הדמות לא הייתה הדמות של האב, של המלך, של הקומדיה. כלומר – הוא לא היה באותו יחס של מי שבא לבצע את הרצח. מי שבא גם לתפוס את גרטרודיס שזו המלכה. לוציאנו הזה הוא הבן דוד של המלך. הוא נמצא כמו המלט. כלומר – הוא נמצא באותו יחס של המלט עם אביב. מה שהמלט מציג על הבמה זה אותו הרצח שהתרחש. על ידי עצמו.

המלט מנסה לתת גוף למשהו שמופיע דרך הדמות של המראה. לא למצות את הנקמה אלא קודם כל לקחת על עצמו את הרצח שהוא היה אמור לנקום.

אותו קטע מתורגם בנוסחאות בפרק. מדובר בקשר בין ה –φ וה a. ה a זו השארית שחומקת מהסטטוס של אובייקט שאנחנו יכולים להשיג אותו דרך הדמות של המראה. כלומר דרך החוקיות של האסתטיקה.

בסצינה של המלט – כאשר הוא מעלה את הרצח של אביו. את אותו רצח שהוא צריך לנקום. הוא נותן גוף – כשה a מופיע – יש תדהמה. הלוציאנו שהיה המלט עצמו. האפיונים של האובייקט הזה – שאנחנו לא יכולים לדמיין אותו ברגיסטר של המראה – מוביל אותנו לכונן אופן אחר של דמיון. זה בדיוק מה ששייקספיר יוצר כאשר הוא יוצר את הבימוי של אותו רצח שהוא צריך לנקום. הוא נותן גוף. כך לאקאן מחבר את האובייקט המיוחד הזה שבא עם ההיעדר. זה אובייקט ללא סטטוס ספקולרי. הארטיקולציה של החיבור שלו קשה.

‏יום רביעי 09 ינואר 2008

לאקאן מזכיר בתת פרק 1 ... ומצביע על הסקיצה של הדיווח על דניאל לאגאש. הוא מזכיר את הסמינר ה II שלו הוא לוקח אותנו לשני השיעורים של הסמינר הראשון בהם הוא עוסק בנושא האני האידאלי והאידאל של האני.

אני אידאלי ואידאל של האני הם נושאים שהגיעו לפסיכואנליזה אצל פרויד במאמר שהוא כתב בשנת 1914 – הצגה לנרקיסיזם. שם יש פרק שלישי – הנושא של החלק השלישי עוסק בתסביך הסירוס. שם יש את ההגדרה של תסביך הסירוס. מכיוון שלאקאן לקח את זה ברצינות זה אפשר לו, אחרי הפרק השלישי, להוסיף שיעור נוסף שנקרא "מעבר למועקת הסירוס". כדי לדבר על תסביך סירוס ועל מעבר למועקת הסירוס כדאי שיהיה ברור מהו אותו תסביך סירוס שפרויד עוסק בו בחלק השלישי של הצגת הנרקסיזם.

במאמר הזה – הוא אומר – שמכל ההפרעות של הנרקיסיזם הראשוני של הילד החלק הכי חשוב הוא תסביך הסירוס. אחר כך אומר פרויד שאצל המבוגר אנחנו רואים הפחתה מאוד ניכרת של שיגעון הגדלות שהיה קיים בילדות, שיגעון הגדלות של הנרקסיזם הילדי. מה קרה עם הליבידו של האני? התשובה שהוא נותן – דחפים ליבידינליים נופלים תחת ההדחקה כאשר נמצאים בקונפליקט עם הייצוגים התרבותיים והאתיים של היחיד. אף פעם לא הבנו את התנאי הזה במובן שמישהו מכיר באופן אינטלקטואלי את הייצוגים האלו. תמיד הנחנו שהוא מקבל אותם כנורמטיביים. הוא משתעבד אליהם.

אז הוא מביא את ... ההדחקה. ... קל לבטא את ההבדל בין שני אנשים וזה התנאי של ההדחקה. אחד מהם בנה אצלו אידאל שאתו הוא מודד את האני האקטואלי שלו. בבן אדם האחר חסר את יצירת האידאל הזו. ואז – על האני האידאלי הזה נופלת עכשיו אהבה עצמית שבילדות הייתה מכוונת לאני הממשי. בספרות הפסיכואנליטית לפני השנה שלאקאן עסק בזה בסמינר השני שלו (53-54) לא הייתה התייחסות רצינית להבדל הזה שמופיע באופן מפורש במאמר של פרויד. פרויד מבדיל בין האני האידאלי אליו מכוונת האהבה שהייתה מכוונת קודם בילדות אל האני הממשי לבין האידאל של האני. אידאל של האני – שיש קטע ארוך באותו חלק שלישי של פרויד (שכדאי לקרוא) שבה פרויד אומר שיש ערכאה פסיכית שתפקידה להבטיח את הסיפוק הנרקיסיסטי שנובע מהאידאל של האני ואז לצפות ולהשוות את האני האקטואלי עם האידאלי. הוא קורא לה מצפון. מאיפה הוא לוקח את הדוגמה הקלינית כדי להמחיש את הקיום של המצפון הזה? מן הפסיכוזה. ממשהו שהוא קורא לו – שגעון נצפה. החולים מתלוננים על כך שמישהו מכיר את כל המחשבות שלהם. צופה בכל המעשים שלהם. הם יודעים על הערכאה הזאת על ידי קולות שבאופן רגיל מדברים אליהם בגוף שלישי. "עכשיו היא חושבת..." התלונה הזאת היא נכונה. יש בתלונה זו מן הצדק. היא מתארת אמת[1]. התלונה הזו היא האוטומטזים המנטלי של קלרמבו. ממשיך פרויד – יש כזה כוח שצופה בכל הכוונות שלנו. הוא יודע על הכוונות. הוא מבקר אותן. הכוח הזה קיים למעשה בכולנו בתוך החיים הנורמליים. הדלוזיה של להיות נצפה מביא את זה באופן רגרסיבי ואז מגלה את המקור ואת הסיבה מדוע החולה מורד נגד זה.

כל החלק הזה הוקדש לתסביך הסירוס. כתוצאה של תסביך הסירוס יש פיצול בין אני אקטואלי, אני אידאלי, ואידאל של האני.

חשוב לשים לב לנוכחות של הקול בערכאה הזאת. איך להרכיב את הפזל הזה? מה שלאקאן עשה – התחיל לעשות בזה בסמינר ה I – זה היה בסמינר ה IV – בשנות החמישים, בעשר השנים הראשונות – הוא עשה מאמץ שזאק אלאן מילר נתן לזה שם – הפרדיגמה הראשונה של ההתענגות. להעביר, לנסות לנסח באמצעות הסמלי בעיות חשובות של הפסיכואנליזה. בין אלה – בסמינר הרביעי בו הוא עסק בהנס הקטן – הבעיה של תסביך הסירוס. למשל – בסמינר הרביעי – כאשר הוא צריך לענות לשאלה שהוא שואל ביחס למקרה של הנס – מה זה תסביך סירוס – אפשר למצוא את זה בפרק ה 21 של הסמינר ה IV – הוא נותן שם נוסחת בזק – מה זה תסביך הסירוס אצל הנס – מה היה צריך לקרות שם שלא קרה – והוא תסביך הסירוס עד סופו. נוסחת הבזק היא ככה:

היה צריך להיות אפשרי עבורו להסכים לאבד את הפין שלו כדי אח"כ למצוא אותו מחדש. כדי לאבד אותו ולמצוא אותו מחדש הוא פשוט צריך להסכים להפוך אותו למשהו שניתן לאבד ולקבל בחזרה – וזה על ידי הסמלי. כלומר שהפין יעבור סימבוליזציה כדי שיהיה אפשרי לאבד את זה ולקבל את זה בחזרה.

הוא כותב את זה כך:

i S (i) – הדמיוני שהופך לסמלי של הדמיוני

הילד איננו המרכיב הדמיוני אלא ש i (השמאלי) בא לציין את האיווי של האם, איווי של פאלוס של האם. יש גם בפרקים אחרים של אותו סמינר – למשל כשהוא אומר מה זה סירוס – סירוס זה הדבר שבא ומכניס את התסכול כמשהו הכרחי. סירוס זו פונקציה שמכניסה את התסכול כמשהו הכרחי. כאשר מגיע התסכול בשיח של האנליזנט – התסכול הזה נמצא בתוך שדה של הסירוס.

המאמץ של לנסות לכתוב באותיות הסמלה של הבעיה של הסירוס משאירה בדרך בעיות מסוימות בשביל לאקאן. את הבעיות שהיא משאירה בדרך אנחנו מוצאים בחזרה – חלק מהן לפחות – בסקיצה שהוא מביא בפרק השלישי של הסמינר על המועקה.

ביאור לסקיצה:

לאקאן אומר שהוא המציא את המכשיר הזה וזה על בסיס של ניסיון של גואס – איך יכול קוסם באמצעות מראה קעורה ליצור דימוי ממשי של האגרטל הממשי.

דימוי ממשי – דימוי שקיים בחלל הממשי – כמו הולוגרמה. זה לא בראש – כל אחד יכול לראות את זה.

האגרטל מאפשר לו לייצג את הגוף עם הפתחים שלו. יש בגוף פתחים – ואנחנו, הסובייקט – אין לו תפיסה ישירה על הגוף הממשי שלו. יש לו תפיסה דמיונית בגוף שלו והוא מדמיין את הגוף כמשהו שאפשר להפוך אותו, ככפפה. אבל אין ממש תפיסה של הגוף. המקסימום שאפשר, או לפחות באמצעות המראה – הוא למקם מראה שטוחה שבאמצעותה אפשר יהיה לראות בחלל הממשי – כוירטואלי – את הדימוי של הגוף הממשי. בתוך החלל הממשי אפשר יהיה לראות כוירטואלי את הדימוי של הגוף הממשי. כך הוא מבדיל בין הדימוי הדמיוני מצד ימין מאחורי המראה השטוחה לבין הדימוי הממשי. והוא מבדיל ביניהם באמצעות הכתיבה

i’(a) הדימוי הדמיוני, i(a) הדימוי הממשי

הסובייקט נמצא בשדה הראיה מול המראה השטוחה וזה מאפשר לסובייקט לראות את הדימוי הוירטואלי של הדימוי הממשי של הגוף (שזה עצמו).

הוא נותן את השם A גדול למראה השטוחה – האחר הגדול. [2]

הפרחים הם ה a. האובייקט petit a. הוא מגיע בדיוק במקום שהוא פתח הגוף. זה מגלם את הבעיה של המיקום של האובייקט ביחס לגוף. ובמיוחד ביחס לפתח של הגוף. פתח הגוף זה משהו פרוידיאני בעיקרו – פרויד מיקם את הדחפים בפתחים של הגוף.

האני האידאלי זה הדימוי הוירטואלי של האני הממשי. לאקאן מציין את זה  S,I את האידאל של האני. כשילד מסתכל במראה הוא תמיד מסתכל למבוגר לאישור. הילד רואה – הילד הזה הוא שלם. אני רוצה להיות הילד הזה. הקרע הזה בין האני האידאלי והאידאל של האני זה מה שפרויד קורה הסדק באני, הפיצול באני כתוצאה של תסביך הסירוס.

בעמ' 52 – אם הסובייקט יכול היה באופן ממשי להיכנס למקום I ללא התיווך של האחר שעושה לו אות'נתיפיקציה הוא היה יכול דרך הדימוי הממשי לתפוס את אובייקט האיווי שלו. החיבור לאחר הגדול זה מה ששם את המכשול ביחס לאובייקט.

כאשר מישהו נמצא ממש במקום של האידאל של האני – כמו במאמר של פרויד פסיכולוגיית ההמונים. כאשר מישהו נמצא שם במקום של המנהיג – זה מישהו שנותן לנו להאמין שיש שם את האפשרות הזאת שלאקאן מציין כאן – שאפשר להיות בהתייחסות ל a בלי התיווך של האחר. זה מביא לפסיכולוגיית ההמונים. אם אני מאמין שאצל המנהיג יש גישה ישירה לאובייקט אז אני ממקם אותו במקום של המנהיג. אז יש לו את הכוח עליי שאני לא צריך שהוא ידבר.

בסוף פרק שלוש יש סקיצה פשוטה יותר. יש התייחסות לדמות הממשית ולדמות הספקולרית ויש רסרבה ספקולרית שלא כלולה בו ומסומנת ב –φ.

ההשקעה בדמות הספוקולרית הוא זמן מכונן של היחס הדמיוני. הוא מכונן בכך שיש גבול. כל ההשקעה הליבידנלית לא עוברת באמצעות הדמות הספקולרית. ישנה שארית – והשארית הזו היא הציר בכל הדיאלקטיקה שהוא מפתח. (בדיוק מתחת לסקיצה). זה אומר שבכל מה שקשור בדמיוני הפאלוס יופיע בצורה של חסר – שמסומן ב –φ.

הוא אומר – מצד אחד זאת רזרבה שלא ניתן לאחוז בה באמצעות הדמיוני והיא קשורה לאיבר שזה אוחז. מצד שני יש a שהיא שארית ,אובייקט שהסטטוס שלו חומק. הסטטוס שלו הוא קשה לארטיקולציה ומכאן כל הבלבולים שנכנסו לתיאוריה הפסיכואנליטית. העמימות נובעת מכך שאנו יכולים אך ורק לדמיינו במשלב הספקולרי. מדובר בדיוק על כינון אופן חדש להדמיה לגבי האובייקט הזה. כלומר – אין לנו באמצעות הדמיון את היכולת לדמיין את הסטטוס של האובייקט הזה. בהמשך הוא מדבר על אותו משפט תנאי  - ואז הוא מדבר על האיווי – הדמות הממשית i(a) וה a הם התומכים בפונקציה של האיווי. ... אם היחס של הפנטזמה ... נותנות לנו גישה ליחס הדמיוני שיוצרת הפנטזמה.

ה a נמצא במקור קרוב מדיי מכדי שנוכל לראות אותו (הפרחים) אולם הוא המניע של האיווי. זה משם שלדמות הספקולרית i'(a) ניתנת ההעדפה. ככל שאדם תוחם את האיווי שלו הוא מוסט יותר מדרכו. זה המוטו של הסרט של בונואל – "תשוקה אפלה". בצרפתית זה נקרא – that obscure object of desire. בסרט אובייקט האיווי משוחק על ידי שתי שחקניות. הדמות של האיווי מכסה על החור. כשהחסר נסתם על ידי אובייקט בדיוק שם עולה המועקה. אובייקט האיווי האמיתי זה החור.

מתי עולה המועקה? כאשר משהו מופיע במקום של  -φ.

אחרי שלב המראה המגע הישיר, כמו בין הפה לשד לא יחזור. ברגע שיש הסמלה מה שהאדם רואה לא דומה למה שהשלוחה הליבידינלית רוצה להיצמד אליו. גם בסיפוק אוראלי. אם יהיה מגע החסר יתבטל –

עולה השאלה אם האנליטיקאי יתחפש לזה שימלא את החסר. עבור לאקאן במקרה שאנליטיקאי יעשה את זה תיווצר מועקה. הפרוורטי – מסדיר לעצמו אובייקט. הוא מכחיש את החסר. במקרה של מגע עולה האימה – לחזור לפרגמנטציה. מרגע שמגיע השלישי לא חוזרים לשניים יותר – חוץ מאשר בפסיכוזה.

מרקו מוסיף – הקול שפרויד מציין בערכאה הזה – ברגע שהוא נמצא במקום של האידאל או שזה המנהיג או שזה האישה כאלוהים. לכן לא צריך פסיכוזה – לכן מספיק ההתפסות של האובססיבי עם אישה ...

‏יום רביעי 23 ינואר 2008

הפרק הרביעי

פרלה:

מעבר למועקת הסירוס

האובייקט ההופמנייאני – שפרויד מתייחס אליו (איש החול). זה האובייקט כפי שמצויר בפנטזמה. אובייקט – ציפייה. האובייקט שאינו חסר.

פיסקה חמישית אחרי תחילת הפרק – כפי שציינתי בפעם האחרונה מה שלפתע ניתן לציין במקום המצוין על ידי ה –φ זה המועקה. מועקת הסירוס ביחס עם האחר. הנה כאן זה העניין שאנחנו נכנסים היום. אני הולך ישר לנקודה המרכזית, המהותית.

בפרק על המצפן (ספר של מילר על המועקה הלאקאניאנית) הוא שואל אם האובייקט של הסמינר זה הקונספט של המועקה. מהי דלת הכניסה שלו? הוא עונה שזה לא הקונספט של המועקה אלא המועקה המכשיר. כשקראנו את פרויד אמרנו שהחלום הוא דרך המלך ללא מודע. מילר אומר – אם אני אלך עם הדבר הזה שאני חייב להוכיח אותו בזהירות – שזה מכשיר אל הממשי – שזה דבר שצריך לפתוח אותו. מהו אותו ממשי ומהי המועקה כמכשיר.

הפיתוח של הפרקים של הסמינר על המועקה מנסה לעקור את השארית הפרודוקטיבית של הפיתוח המקדים. היכן הסובייקט שלו, הסובייקט השסוע, סבל מלהיות מומת על ידי המסמן.

היה לנו שני מימדים – מהמימד המסמני ומהמימד של ההתענגות – שהמסמן ממית את ההתענגות. הותיר את ההתענגות מחוץ. האיווי הוא מהגדר המסמני. יש שקוראים את המאמר הזה – שהגרף של האיווי משאיר בחוץ את ההתענגות. אפשר להיכנס לגרף דרך מסמנית או דרך ההתענגות. הסמינר על המועקה יהיה הזדמנות להחזיר את אותה התענגות שנשארה כיוצא דופן בפיתוחים של לאקאן עד שנות השישים.

יש רדוקציה בסמינר הזה של כל הבעייתיות של האדיפוס. הדבר הזה נמצא למשל במשפט:

בד"כ את ה –φ – נהגנו להתייחס אליו ביחס לסירוס הדמיוני. כלומר משהו שחסר לאישה. זה בא מאיך שפרויד המשיג את תסביך אדיפוס מהצד של האישה. כדי להיות אישה צריך לעבור דרך מאוד מפותלת שהבסיס שלה זה הסירוס הדמיוני. משהו שחסר. זה משהו שבא לידי ביטוי בצורה סקופית, היעדר של האיבר. ואז היא הייתה צריכה לעבור מהאם אל האב ולהתגבר על החסר, תסכול וסירוס. זו המצאה פרוידיאנית מאוד מסובכת. לאקאן בסמינר של המועקה רוצה ללכת מעבר למועקת הסירוס במובן שהסירוס הדמיוני – היעדר האיבר אצל האישה יש לו השלכות גם לגבי סוף האנליזה הפרוידיאנית. כלומר – שסוף האנליזה הפרוידיאנית אם מסתמכים על המבנה של התסביך האדיפלי יש לנו את סלע הסירוס. אצל האישה דורש reivindication... שהתרחש פה משהו מהגדר של אי סדר... כשהגעתי לסוף התביעות מהאנליטיקאים שלי נוצר המפגש עם הסירוס. בפגישה הזאת עם תסביך הסירוס – סלע הסירוס אצל פרויד.

יש אב ממשי שאחראי על ההתענגות שחסרה לי – זה אצל הגבר. לכן תסביך אדיפוס זה מיתוס שנוצר כדי לחפש אחר שאחראי להתענגות שחסרה לי.

זה הדבר שחוצה את כל הגרף של האיווי. בין הקיום למובן. יש פרדוקס בחרדת הסירוס, שאי אפשר לעבור אותה.

אם אנחנו הולכים עם המצפן של מילר, שהסמינר הזה לא מטפל במושג המועקה אלא נותן לנו את המועקה כמכשיר אל הממשי, אז הוא צריך להבהיר את הדרך, לפנות את הדרך אל כל הסטרוקטורה של האדיפוס ויש לו אפקטים לגבי הכוונת האנליזה.

באמצעות המועקה, באמצועת הפנומן שלה, אך גם באמצעות המקום שאני אלמד אתכם לציין אותו, מקום שלה, אנחנו נעמיק בפונקציה של האובייקט בהתנסות האנליטית.

אין מסמן להתענגות. במקום הזה החסר הסובייקט נקרא לתת את התמונה שלו באמצעות סימן – הסימן של הסירוס שלו עצמו. להקדיש את הסירוס לערבות של האחר – אל מול זה הנוירוטי עוצר. הוא עוצר בגלל סיבה פנימית לאנליזה. כלומר – שהאנליטיקאי הוא זה שמוביל אותו למפגש הזה – אז הסירוס אינו בסופו של דבר יותר אלא הרגע של הפירוש הסירוס.

אבל זה קשור גם למקום של המועקה. כי הוא מציין שהוא ילמד אותנו – יראה לנו איפה נמצא המקום של המועקה. ואז הוא אומר – במקום הזה החסר, איפה שחסר את המסמן, הסובייקט נקרא לתת את תרומתו. אם זה לא האחר הסוכן של הסירוס, ואם במה שמדובר במעבר למועקת הסירוס – שזה דבר פרדוקסלי – שמרגישים אותו אבל הוא בלתי אפשרי. על מה הוא הסתמך? איך נכנסים לדיאלקטיקה של האיווי? הוא אומר שאנחנו צריכים להסכים על האבר. והוא פותח ומדבר על הפרדוקס של הפנטזמה של האישה המזוכיסטית – זו פנטזמה של הגבר. הדון ז'ואן – זו פנטזמה של האישה. זה פותח דיון כדי להתיק את הכלכלה הליבידינלית מהאחר אל הסובייקט.

הסמינר של המועקה זה סמינר שמבהיר שאלה של הסובייקט אל האחר. ובזה הסובייקט משסע אותו – הוא מדלדל אותו מקונסיסטנטיות. כשהוא שואל את האחר אז לאחר נשאר שארית. הדרך שנעשה – באיזה צד נשארת השארית. בצד של הסובייקט או בצד של האחר. מה האפקטים לאנליזה למשל.

לאקאן אומר ביחס לסירוס הפרוידיאני – המיניות הנשית היא מקדימה כאן. לאישה לא חסר כלום. לא חסר כלום – וזה רואים. לעומת הגבר שמכיוון שהוא חייב את האבר הוא בעמדה פחותה. הוא מפחד שהוא לא יוכל. האישה לא מפסידה כלום, אבל הגבר נמצא בעמדה של לא יכול. אבל הוא מציע לא למהר – הוא נמצא במצב כזה – אז לכן הוא ירצה אישה שהיא תהיה האינסטרומנט של ההתענגות. שיהיה לשירותו. מכיוון שהוא צריך לשאת את התנודות של האבר בין זקפה לנפילה, הוא ירצה אישה שתמיד תהיה לרשותו. שהיא תהיה הכלי של ההתענגות המתמדת שלו. זו הפנטזמה של הגבר לגבי המזוכיזם של האישה.

האישה  - שהיא יותר סובלת. יותר נתונה למועקה. יותר חשופה לאיווי של האחר. אין לה את האבר. לגבי הדון ז'ואן – היא מעדיפה גבר שהאבר שלו זקוף כל הזמן. מפרח לפרח... כלומר שגם בפנטזמה הגבר וגם האישה – ה –φ הגבר רוצה תמיד את האישה ככלי מתמיד של ההתענגות והאישה שרוצה את הגבר תמיד האבר זקוף – ה –φ האובייקט הוא תותב. השימוש שהפנטזמה עושה הוא מכשול למועקה.

מרקו:

תת כותרת ראשונה – האובייקט כחלק חילוף. מה קורה כאשר הדבר השלם ממנו נלקחו חלקי החילוף כבר לא נמצא בשוק. זה האובייקט a. פרויד הביא במקום הזה משהו אחר – כשפרויד מדבר על המובן של הסימפטומים – באחד מהפרקים של מבוא לפסיכואנליזה – יש לו משפט כזה – מי שרוצה לדעת מה המובן של סימפטום ... צריך לרדת עד התקופה שבה מה שמתרחש עכשיו כסימפטום היה אקט מוצדק. למשל – מועקה (למרות שהיא איננה סימפטום). במועקה יש הזעה, אדרנלין, במועקה יש מוכנות לפעולה. האקט המוצדק הוא אקט מול סכנה מיידית. במועקה אין סכנה מיידית חושנית. פרויד השתמש בהיסטוריה כדי למקם משהו שלאקאן במבנה קורא לו חלק חילוף. בפרה היסטוריה היה אקט מיידי (זה מיתוס פרוידיאני). לאקאן מול פרויד אומר שזה חלק חילוף, אבל הדבר השלם אינו כבר בשוק. יש משהו, אבל לא שייך לשוק שאתה נמצא בו. זה עוזר להאיר את הפרגרף שפרלה הביאה:

שמולו הנוירוטי נסוג אינו הסירוס אלא שהוא עושה מהסירוס שלו מה שחסר לאחר. הוא עושה מהסירוס שלו משהו חיובי כלומר הערבות של הדבר התפקיד של האחר. האחר הזה שבורח ממנו בהשלכה האינסופית של האחריות. המצב בו הסובייקט רואה את עצמו כגורל שמאבד את עצמו באוקיינוס של ההיסטוריות. אני מאבד את עצמי באחר משום שאיני מוצא את המובן האמיתי של הסימפטום שלי. כיוון שאין מובן סופי לסימפטום שלי צריך להיות באיזשהו מקום התענגות. מהי ההתענגות הזאת? התענגות היא למשל – שהיה בפרה היסטוריה איזה אירוע שהתרחש בגוף בזמן ובמקום שבו התרחשה התענגות. למשל – רצח האב. רצח האב הוא אירוע מיתי שבפסקה הזאת הוא אומר – רק אפשר להבטיח את ההתענגות הזאת באמצעות מסמן. המסמן הוא רצח האב. אבל רצח האב התרחש רק במקום מיתי. זה לא היה בהיסטוריה שלי. המסמן הזה חסר. במקום הזה צריך לתת תשובה לגלישה האינסופית של משמעויות. אני רוצה למצוא את המובן הסופי של הסימפטום שלי. הבעיה היא שרצח האב זה רק הבניה מיתית – ולכן זה הסירוס שלי עצמי. אז לכן – אני אקדיש את הסירוס שלי לערבות של האחר. הערבות של האחר זה שבסופו של דבר חייב להיות מובן סופי לסימפטום שלי. אם האחר הוא אכן שלם – אז יש מובן סופי לסימפטום שלי. אם אין מובן סופי לסימפטום שלי צריך לשסע את האחר. במקום הזה שבו אין מסמן – אני ממקם את הסירוס שלי עצמי כערבות. בדיוק במקום שבו אין מסמן או אירוע שיוכל לתת מובן סופי לסימפטום שלי.

הסירוס הנו בסופו של דבר רק הרגע של הפירוש של הסירוס.

אפשר לומר שאובייקט a הוא זה שמביא את הזמן – לא כזמן מיתי (כמו אצל פרויד) – אלא כזמן ממשי. הרגע של הפירוש של הסירוס הוא הרגע של הכניסה של הפירוש של האנליטיקאי ברגע הנכון. זה הסירוס. ... וזה לא טכניקה. לא מלמדים את זה. יודעים את בדיעבד. יודעים בדיעבד כעובדה.

‏יום רביעי 13 פברואר 2008 – דפנה

עמ' 44 פסקה לפני אחרונה

המשך מתורגם: התינוק מתענג בהיותו חוזר על המשחק של נוכחות היעדרות. אפשרות זו של ההיעדרות היא המעניקה לנוכחות את בטחונה.

What is most anxiety provoking for the child, is that precisely this relation of lack on which he establishes himself, which makes him desire, this relation is all the more disturbed when there is no possibility of lack.

לורן – אין אלה התפיסות התת סיפיות שלנו ולא אופיינו החיייתי שמבטיחים את הקשר שלנו לעולם. זו בהחלט המועקה שמבטיחה לנו שיש עולם באותו רגע מדויק בו נמצאים במהלך איבודו.

את אוביקט הסיבה שלא ניתן לראות במרחב הראי מתרגמים עם הפנטזמה אל האוביקט האגלמטי, הנוירוטי מעביר את האוביקט לצד האחר ואז תופס אותו כהכוונה.

הדגש של המשפט הוא לא כל כך על האובייקט – אלא  - האם השאלה הזאת יכולה לנבוע מעצם העובדה שיש זווית מסוימת דרכה הסובייקט רואה קצת מעבר למסך של הפנטזמה.

לא מפסיקים לרצות. אבל השאלה היא אם מחיר האיווי שאני לא אראה דבר מעבר לכך, או שמחיר האיווי הוא שלא תהיה מועקה – האם אני מוכן לשלם את המחיר?

זאת המשמעות של משפט נוסף – יש אובייקט אחד שהוא האובייקט שלא נכלל בשדה של האובייקטים האחרים. אלו שנמצאים בשוק. וזה האובייקט שצריך לשלם אתו הכניסה לשדה של האיווי. זה לא אובייקט שנחשק. התפקיד של התשלום באנליזה זה לעורר קצת את השדה הזה – הכסף לא נרשם כמשהו שנחשק. זה לא קנייה זה תשלום. באנליזה הכי חשוב זה לא הכסף אלא התשלום. התשלום זה אקט. ברגע של התשלום יש את האובייקט סיבה.

זאת הסיבה שבגללה העשירים מאוד לא יכולים לעבור אנליזה. כי הם קונים אנליזה ולא משלמים.

יום רביעי 27 פברואר 2008

פרויד במאמר על השלילה אומר – כל דבר שהוא קיים בדמיון – זה סימן שהדבר הזה קיים. מספיק שזה קיים בדמיון – זה כבר הוכחה לקיומו של דבר – הוא מתכוון ברמה המטריאלית של הדבר. אין שום המצאה שאין לה שיקוף במה שקרוי מציאות חיצונית. ואז יש שאלה של למצוא מחדש.

לאקאן – המסמן תמיד מוביל אותנו לדרך מוטעית. אבל רק דרך הטעות הזאת אנחנו יכולים למצוא משהו. הוא נותן שתי דוגמאות. דוגמה ראשונה זה של ההיסטריה. הוא מביא את הדוגמה של ההיסטריה – לראות איך לא רואים את האובייקט האבוד. הדבר הזה נמצא אבל לא רואים אותו. כפי שהחסר לא מופיע, באותה מידה המועקה לא מופיעה. מתחיל כאן קשר בין המועקה והחסר.

הסימפטום ההיסטרי במילים אחרות, אם הוא עובד, הוא עושה מה שפרויד אומר בעכבה סימפטום ומועקה – הסימפטום קושר את המועקה. ברקע הזה הוא מעלים את החסר.

לכפייתי יש דרך מיוחד לטפל במסמן. להטיל בו ספק, לפורר אותו, לעוות אותו, כלומר להתייחס אליו כמו שליידי מקבת התייחסה לאותה עקבת דם מקוללת. הנוירוטי הכפייתי נוהג בדרך שללא ספק מובילה לשום מקום. מצד שני אין ספק לגבי המטרה שלה. היא מכוונת ללכת – למצוא מתחת למסמן את הסימן.

אבי – המטרה היא לקבע את המסמן. להוציא ממנו את התנועתיות. להקפיא אותו.

דוגמה קלינית – העברה דביקה. בן אדם מחפש במקום מסוים ורק במקום הזה את אותו דבר. נגיד בחיי אהבה. הוא צריך שאובייקט האהבה שלו יהיה בדיוק ככה. כי נאמר שזה פעם אחת הצליח 20 שניות. זאת הפעולה של הנוירוטי הכפייתי.

ungeschenhen machen – זה תורגם כ undoing. יש כאן כמה מילים. Geschehnhen – התרחשות. Un – ביטול. הניסיון הוא לבטל דבר שקרה. Machen – לעשות.

מה רוצה האובססיבי לבטל? זה הרישום בתוך השרשרת ההיסטורית. את הרישום של הסובייקט כחלק משרשרת המסמנים. לכן לכפייתי מאוד קשה להכיר באחר כאובייקט להעברה ומאוד קל לו להכיר באידאל כאובייקט להעברה. האחר החי הוא זז – וזה מבהיר את היחסיות.

הכפייתי באיזושהי דרך תופס את ההבדל בין התעתוע שאנו תופסים כאמת, השרשרת ההיסטורית שאנחנו בונים, הוא מטיל ספק בכל דבר, ואז הוא לא רוצה להיות חלק מהשרשרת. הוא רוצה את הדבר האמיתי לכאורה. לאקאן אומר שזה כמובן דבר שאין לו שום סיכוי. בעצם אין שום ברורה – כדי להתהוות כסובייקט – צריך להתמקם במקום של האחר בתוך שרשרת של מסמנים. ללכת לפי העקבה הזאת שהיא מטעה. המסמן ללא ספק חושף את הסובייקט – אבל על ידי זה שהוא מטשטש את העקבה.

אפשר לחשוב על ההטעיה של ההעברה או של האהבה. ההטעיה היא בזה שכדי לאהוב עליך להניח שיש משהו שאיננו שם. יש הנחה שהיא הטעיה אבל היא מזיזה את העסק. בתנאים מסוימים היא מקדמת – בתנאים אחרים היא תוקעת. לאקאן עסוק גם בקליניקה מתי העניין הזה מעכב ומתי הוא מקדם.

לאקאן אומר – מקום המועקה הוא מול התביעה. התביעה הוא מה שמכירים בהעברה – מה מישהו רוצה ממישהו. שם יש הטעיה תמיד. המועקה באה לא לקבע את האיווי בתוך התביעה. לאקאן אומר שזה יכול לקרות כשיש היענות יתר לתביעה. הוא נתן את הדוגמה שדפנה הזכירה – של האם שלא זזה מהתחת של הילד. איפה שיש היענות מלאה מדיי שום דבר לא יזוז. זו הכוונה קלינית לגבי המקום של האנליטיקאי – הוא יכול לקבע את התהליך על ידי היענות יתר לתביעה. פרויד מיקם את הנוירוזה הכפייתית לגבי בעיה של יותר מדיי.

עמ' 66 – המועקה זה אותו דבר שלא מטעה. האפקט היחיד שלא משקר. המועקה זה רגע של אמת, והספק בא לטשטש את רגע האמת. לכן האבחנה בין נוירוטי לפסיכוטי היא חשובה כי זה לא עובד אותו דבר. בנוירוזה כפייתית הספק בא לטשטש את הדבר החד משמעי שבא ברגע מסוים.

המילה ספק בגרמנית – zweifel – zwei זה שתיים – לא להתיישב עם התחת שלך במקום אחד. לאקאן מקשר את המועקה לאמת שבאה מהממשי. לכן המועקה היא הגשר בין הממשי והמסמן. האמת שבמועקה שהספק בה לנטרל הוא זה שאי אפשר לתפוס את הידע. הנוירוטי רוצה ידע מובטח.

מרקו:

כדאי להשתמש בזהירות במילה אוריינטציה קלינית.

"מה שהנוירוטי הכפייתי מפחד ממנו זה שמשהו ייצא מהספק". השאלה איך להתמקם בקליניקה מול הנוירוטי הכפייתי – הביטוי הזה, מה שהוא מפחד ממנו, היה בשימוש קלייניאני עודף – ממקם את האנליטיקאי והאנליזנט כל אחד בצד אחר. האנליטיקאי לא מפחד מזה והנוירוטי כן מפחד מזה. יש הערה של לאקאן שממקם את האנליטיקאי והאנליזנט באותו צד ביחס ללא מודע. הוא אומר – האובססיבי צודק. הוא תפס משהו. הוא רוצה ללכת למקום, לשלב הקודם ולסימן. המשפט השני – בפרק שש – המועקה של התחושה המוקדמת – בנקודת המוצא של המועקה אפשר לקחת כל אוריינטציה. האמירה של לאקאן זה התמקמות כמו הציפייה של האובססיבי. מה שציפינו הוא מה שלא מרמה. מה שיוצא מהספק. האובססיבי לא מפחד ממה שיוצא מהספק. זה מה שהוא מצפה – ובזה הוא צודק. עד כדי כך הוא צודק – זו האוריינטציה של לאקאן ללכת מהמסמן לסימן. המסמן הוא הדבר שמוליך שולל.

יש את הסקיצה המעניינת של העקבה הנמחקת – משום שליד ה A וה S השסוע ממוקמת ה a. מה התפקיד של ה a? כדי להבין את התפקיד שלה כדאי לקרוא משפט שמופיע בפסקה הקודמת לפני הסקיצה – הסיבה המקורית היא הסיבה של עקבה שמייצגת את עצמה כריקה. שרוצה להיות להיות נלקחת כעקבה מזוייפת. מה זאת אומרת? אפשר לקרוא את זה ככה – בוא נקח את הדוגמה של הפיזיקה – עקרון של אי ודאות. ברגע שפיזיקאי באמונתו בעקרון של אי ודאות יבדוק את הנתונים בעולם הפיזי וימצא שם שיש איזו תזוזה – במקום שהוא חשב למצוא את החוק הזה שלא מרמה ימצא משהו שכן מרמה – שם הוא יחפש סיבה. שם איפה שהפיזיקאי מחפש סיבה – שם יש גם סובייקט וגם מועקה. גם המועקה של המדע – וגם סובייקט כלשהו. שם לאקאן ממקם את ה petit a. במשולש הזה של העקבה המחוקה. כל עוד אין עקבה נמחקת אנחנו בעולם המדע – אנחנו שקטים.

לאקאן מתייחס למחיקה של עקבה מתוך כוונה שיראו אותה מחוקה. שם יש את הסיבה – מישהו מחק פה משהו כדי שאני אחפש מה מחוק פה.

פרויד במאמר על השלילה אומר – אדם אומר שום דבר לא עולה על דעתי. תשאל אותו – מה הדבר הכי לא סביר שתחשוב עליו. הדבר שהאדם יאמר זה הדבר.

בפרק שישי יש הערה:

למועקה יש סוג אחר של אובייקט, שונה מהאובייקט שהתפיסה שלו מוכנה. מובנית על ידי הרשת של החתך, של התו היחיד – זה זה –

כשאי אפשר להגיד על האובייקט "זה זה" זה קרוב לסימן של המועקה. צריך סימן של המועקה כאשר המסמן "זה זה" לא פועל. דווקא זה סותם את השפתיים של החתך...

שרי – איך פירוש של האנליטיקאי לא יהיה "זה זה" שיבצע סתימה.

‏יום רביעי 12 מרץ 2008

עמ' 94 – מהי הוראתי – שלישית. זה חולם זה כושל זה צוחק. אני שואל אתכם – דברים אלו – זה סובייקטיבי או לא?

הוא מתכוון לחלום. לפסיכופתולוגיה של יום יום. לבדיחה. זה סובייקטיבי או לא?

לאקאן בהתייחסות לאיש הזאבים – "פתאום החלון נפתח". למה אנחנו מצפים שהמסך עולה – לרגע הקצר הזה של מועקה.

כל הזמן שנקדיש לשים מסגרת למועקה זה מעט. בלי המסגרת אין גישה לסובייקטיבי.

הוא אומר שאנחנו הולכים לתיאטרון לא רק בשביל ההנאה. כמו הפור דא – זה לא רק בהנאה.

‏יום רביעי 26 מרץ 2008

מתוך הפרק ה 8:

מרקו: בסוף תת פרק 1 לאקאן מכניס את הנושא של סיבת האיווי בהתייחסות שלו לפטיש. ואז הוא אומר – למה מתאווים? לא לנעל.  לא לשד. אבל הנעל הקטן או השד צריך להיות שם. האיווי יאחוז במקום שהוא יוכל. ואז הוא משתמש במילה – הפטיש הוא התנאי שבו מחזיק האיווי. (עת לאקאן, עמ' 84 יש את אותה מילה, תנאי). זה רק רמז להראות כמה לא קל לראות את הדרך שלאקאן מכניס אותנו לקריאה של פרויד.

לאקאן לא מאמין לפרויד הוא מאמין בפרויד. ולכן זו קריאה מפתיעה.

במאמר על פטישיזם (1927) פרויד אומר אומר שבמקרה הזה "..." הוא התנאי.

הפטיש הוא תנאי לאיווי. כך לאקאן ממקם את סיבת האיווי. אם זה כך ואם נשתמש בנוסחאות של המראה שיש בסמינר משתמש שהפטישיסט ממקם את הנעל בסדק במראה. הפטישיסט מצליח לשסע את האחר. לזה פרויד מתייחס – מצד אחד הוא מכיר בסירוס ומצד שני הוא מכחיש את הסירוס. לכן לאקאן בוחר בפטיש כדי למקם משהו שיהיה קרוב להתניה של האיווי.

במילים אחרות – הפטישיסט יודע משהו על המנגנון של האיווי. יודע שצריך ללחוץ פה, להשתמש שם, ולכן לאקאן ממקם שם את ההתניה.

האובייקט a מתמקם השנה במרכז של הנאום שלנו. אם הוא נרשם במסגרת של הסמינר שנתתי לו את השם המועקה – הוא במהותו ניתן לדבר עליו מפני שהמועקה היא התרגום הסובייקטיבי היחיד.

תנאי האהבה של פרויד – מה מביא בן אדם להתאוות למי שהוא מתאווה אליו. זה תמיד משהו אחר ממה שהוא חושב שזה הסיבה להתאהבות. הבן אדם אוהב את האובייקט ממול לכאורה – אבל מה שאתה מחפש הוא לא מול, הוא בגב.  

המזוכיסט הוא הזה שתופס את עצמו כסיבת האיווי. הוא זקוק למזוכיסט ולסדיסט בפרק הזה כי הוא טרוד בהשקפה של הטרנספרנס. הסדיסט והמזוכיסט לעומת מה שאנחנו רגילים לראות זה כמו שתי פנים של אותו דבר. הוא מראה שזה לא – הוא מראה את זה עם הדוגמה שהסדיסט זקוק לזה שהפטיש יהיה שם על מנת ... זה לא הנעל, זה לא השד... האיווי שלו יתפוס את אחד האובייקטים האלו אבל מה שהסדיסט לא יודע זה שהוא רוצה להגשים את עצמו בתרחיש כאובייקט פטיש טהור. אז מה? מצד אחד הוא רוצה להסתיר. הוא רוצה לכסות את השיסוע באחר. כי כתוב בפרק – מה שהוא רוצה לעשות עם הטקס הזה הסדיסטי – הוא רוצה לגרום את המועקה של האחר – בזה שבמועקה הזו הוא יודע שהאחר קיים והוא מביא אותו עד הסף של מה שהוא יכול לסבול בגוף שלו.

כשהאב תופס את העמדה הזו הוא הופך להיות מודל של פונקציה. כי הממשי שהוא חשוב זה האופן שהאישה גורמת לו את האיווי. ויכול להיות גם הסיבה של השנאה שלו.

בסמינר מהאחר הגדול לאחר הקטן לאקאן מציע הגדרה של אב – החל מהאובייקט a. הוא תופס מרחק מאב מוגדר בקרב המשפחה. האב של המשפחה זה מעין מיתוס של הנוירוטי. והוא אומר כאן – אם עבור הפרברט צריך שתהיה אישה לא מסורסת – ...

‏יום רביעי 14 מאי 2008

מילר נתן כותרת לפרק 10 – חסר שלא ניתן לצמצם אותו על ידי המסמן. במילים אחרות – זה חסר שלא ניתן לביטוי מסמני. הנושא של הפרק עד שמגיעים לפסקה שנשלחה הוא נושא שמדי פעם עולה באמצעות שאלות על הפרקטיקה. איזה סוג של עבודה לאקאן מציע לעשות עם ההעברה. זה בו בזמן מבוא לנושא של הכנס הבא של ה NLS בנושא הפירוש הלאקאניאני.

יש כאן גם גשר למה שמילר כינה המשנה האחרונה של לאקאן.

אפשר לראות את זה גם במובן המתמטי – איך החסר נכתב כפונקציה.

יש הערה אירונית ביחס לזה כי אם נשתמש באותה לוגיקה במה שנוגע למוסר או לחוק – אם אנחנו נשתמש בחוק דרקוני שאומר שאת כל הפושעים צריך להרוג אז מגיעים לריבוע הריק באופן העובדתי – שאין פושעים. אפשר להשתמש בלוגיקה הזאת להראות שהמקום הריק ממלא את תפקידו כאשר מבקשים שהחוק יתמלא במלאותו.

דוגמה על זה – אם במקרה בתוך הספר הזה כתוב שעמ' כך וכך חסרים התמונות – אם הספר חסר במקום שלו, ויש חסר של החסר, כי בתוך הספר כתוב שחסרות התמונות. זה אומר שמינוס ומינוס זה פלוס והתמונות יחזרו למקום שלהן. זה נראה טיפשי – אבל זו השאלה של הלוגיקה שעלינו לענות כאשר משתמשים בסקיצות הפשוטות (שטחים). מה הפוזיציה של היחיד בתוך המין.

בורחס כתב סיפור – הספר של פול. בסיפור הזה בורחס כותב על מישהו שבמקרה מכרו לו ספר ובמקרה עובר בביתו מישהו שמוכר ספרים ואומר לו – יש לי את הספר הזה בשביל למכור לך אותו. מספר העמודים שלו הוא אינסופי. אם אתה פותח אותו באמצע ותסתכל במס' העמוד – לא תוכל לחזור לאותו עמוד. תמיד תפתח את הספר בעמ' אחר. הוא קרא לזה ספר חול. הוא קנה אותו בגלל סקרנות – אבל אז התחיל בסיוטים בלילה.

ההיסטריה הציגה את עצמה כזו שמציעה את עצמה לפירוש. מישהי שסובלת מהגוף שלה, למשל אנה או. כל פעם שהיא מספרת קטע סימפטום אחד נעלם. בסופו של דבר אנה או הודיעה לו שהיא בהריון מד"ר ברויר. אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם הוא היה נשאר לידה. ברגע הזה פרויד יכל להגיד שהיה פער בהיסטוריה שלה. בכל הסיפורים שהיא סיפרה והסימפטומים נעלמו היה לפחות סיפור אחד שלא נעלם על ידי הסיפור של עצמו אלא הסתיים בהיעלמות של ברויר. אח"כ כשמגיע מודל הפירוש של פשר החלומות – פרויד גילה את אותו קושי אבל במיקום אחר. עם דורה – פרויד גילה שכאשר הוא כתב את ההיסטוריה כדי ללמד על... פשר החלומות. שם הוא הצטרך לכתוב שיש משהו שהוא לא ראה ושההיסטרית הזאת, דורה, שאת הסימפטומים שלה הוא פירש כאותן הופעות של המיניות הלא גניטלית שלה (אפילו פרברטית). הוא כתב בהערה – מה שהוא לא ראה זה הגניקופיליה של דורה – המשיכה של דורה למשהו שהוא קרוב לאישה.

כשלאקאן קרא את המקרה של דורה הוא התייחס לקטע הזה בלהגיד שבעצם דורה חיפשה את האישה כדי לנסות לענות על השאלה – מה זה להיות אישה. משום שלאישה אין מסמן. הפסיכואנליזה גילתה שיש מסמן אחד בשביל המיניות הוא המסמן הפאלי. אין מסמן של האישה. לכן אפשר להגיד שכל דבר שאנחנו אומרים מסתובבים סביב מסמן אחד שחסר – האישה.

אנחנו נמצאים כאן בגלל שאין האישה.

אפשר להגיד את אותו דבר על הפסיכוזה. שאפשר לצמצם אותו באותו כיוון – הפסיכוזה מראה לנו ששם האב הוא רק מסמן. הוא אינו דבר טבעי. ואם הוא אינו אלא רק מסמן – הוא בעצם בא לתפקד במקום שהוא בתפקוד חלקי. בכך הוא לא ממלא את החור שהוא בא בשביל להסתיר.

גם פרברסיה לא ממלאת את הדבר שאין קשר בין גבר לאישה.

כל אלו הן מטפורות שהוא משתמש כדי לציין את העובדה שהחסר שהוא מחפש, שלא ניתן לצמצם אותו למסמן, הוא תוצאה של חתך כפול.

דוגמה מהסמינר ה 11 – אורידיצ'ה (אשתו של אורפיאוס) נפטרה והובטח לאורפיאוס שהוא יקבל אותה בחזרה מהשאול בתנאי שברגע שהם חוזרים ביחד לא יסתובב ויסתכל בה. הוא הסתובב, הסתכל בה, והיא אבדה בפעם השנייה. לאקאן אומר – זה הקשר של הפסיכואנליטיקאי עם הלא מודע. ברגע שהאנליטיקאי מנסה לתפוס את החסר עם הידע הוא נאבד.

הפעם השנייה יוצרת סימפטום.

‏יום רביעי 28 מאי 2008 : אילנה

אקטינג אווט:

2.        פונה לאחר לא כמו שהוא. מה שמראה את עצמו זה לא כמו מה שנראה.

3.        חייבים לפרשו

לגבי ההומוסקסואלית הצעירה – היא רוצה ילד מאבא. בעצם מה שהיא רוצה זה את הפאלוס – זה לא כמו שזה נראה. בסצינה היא מממשת את האיווי הזה כתחליף בכך שהיא עצמה הופכת לאותו מאהב לגברת כשהיא נותנת לה את מה שאין לה – את הפאלוס. והנתינה הזאת נעשית באופן דמונסטרטיבי. כל ההתנהגות הזאת זה אקטינג אווט.

דוגמה נוספת – הסטירה למר ק' – זה מעבר לאקט. כל ההתנהלות שלה בבית של... זה אקטינג אווט. זה המימד הדמונסטרטיבי שפונה לאחר.

מה שמעניין את לאקאן במאמר – שחייבים לפרשו. אבל – אין לאט מדיי במקרים האלו. הוא אומר שזה מאוד שונה מהסימפטום – שבאופיו הוא לא צריך פירוש. הוא לא פונה לאחר. הוא בטבעו התענגות. וכך הוא משכלל את האקטינג אווט – זה טרנספרנס פראי, ובהגדרה נוספת – זה טרנספרנס ללא אנליזה.

הקטע היותר מורכב – מה שנראה במופגן זאת שארית. מה שנופל בפרשה – הפאלוס במקרה שדיברנו – מופגן כנראה לעין. זה מה שתמיד מוצאים באקטינג אווט. המהות של מה שמופגן זו דווקא השארית שמופגנת כמשהו שנראה לעין. אבל יש שם דיאלקטיקה – הדבר הזה שהוא מופגן לעין הופך לסוג של שקר.

לקריס יש דוגמה ידועה. פציינט שבה עם תלונה שכל מה שהוא כותב זה בעצם פלגיאט. קריס בודק את הטקסטים שלו ומאשר – שאין שם שום פלגיאט. מה שמסתבר זה שאותו פציינט יוצא אחרי הפגישות אתו ואוכל במסעדה מוח.

בנקודה הזו לאקאן אומר – פרויד מסרב לראות באמת שזאת ה(תשוקה שלו?) את המבנה של הפיקציה שנמצאת ביסודה. לאקאן מדבר על נקודת העיוורון של פרויד שרצה שהאישה תגיד לו הכל. היא נענתה לבקשתו. כאן הוא מדבר באירוניה על ה talking cure וניקוי הארובות. מה שחשוב זה מול להגיד הכל – להיות ביחד באותה ארובה. כשהשאלה – מי מנקה את הפנים ראשון.

אחת ההגדרות לאקטינג אווט – טרנספרנס ללא אנליזה. וזה שייך לכל השאלות של ההתייחסות לטרנספרנס. בהקשר הזה הוא מזכיר את המאמר בו היא אומרת  (Greenacre):

1.        לפרש

2.        לאסור

3.        לחזק את האגו

מול זה לאקאן אומר שכל זה מוביל להזדהות עם האנליטיקאי שזה לא הכיוון שהוא מחזיק בו. כשאנחנו אומרים חייבים לפרשו – זה לתפוס את המופעים של האקטינג אווט כפנייה לאחר, כמשהו שבא לידי ביטוי בנראה, ומשהו שכמו שהוא אומר זה ללא אנליזה.

אובייקט petit a עולה לסצינה ... בגלל שהוא לא משתקף הסובייקט מראה אותו כאקטינג אווט.

Greenacre מדגישה מאוד את האוראליות באקטינג אווט. היא מדגישה שיש עיוות ביחס בין הפעולה לבין הורבליזציה. אפילו לדיבור עצמו יש מאפיינים מוטוריים שנותנים משהו מהפעולה יותר מאשר הורבליזציה. מהמסמנים. זו מופיע בחומריות מסוימת במימד הזה. כלומר במימד הורבלי יש אקטינג אווט.

אח"כ היא מזכירה מאמר שבו פרויד מזהיר בפני ההתמקמות מול האקטינג אווט. יש שם הופעה של חתיכה מהחיים האמיתיים.

לגבי הפירוש היא אומרת – לא מוקדם מדיי. זה כמו האמירה של לאקאן שאומר שאף פעם זה לא ...

היא מציעה שבזמן הפירוש לעסוק יותר בנרקסיזם של הפציינט – לפני שהולכים לתכנים של האיד. ללכת קודם לפגיעות הנרקיסיסטית, לנרקסיזם בכלל, לאגו.

המילה של פרויד: agieren – עשייה. ה out לא נמצא בזה.

הסימפטום – בסמלי

המועקה – הממשי

‏יום רביעי 11 יוני 2008

מה נעשה בחצי הראשון של הסמינר?

בפרק הראשון ראינו את הסקיצה של האפקטים. עכבה סימפטום ומועקה (באלכסון). יש גם בפרק נקודה שכדאי להדגיש אותה: לאקאן מדבר על כך שיש בתפיסה של הנרקיסיזם – הנרקיסיזם תופס, תופס אותך – בתפיסה הזאת, שזה משהו שלאקאן התעניין בו מאוד מוקדם (למשל במה שנוגע לאתולוגיה, איך בעולם של החיה זה פועל, איך זה פועל התפיסה של הדימוי הנרקיסיסטי אצל החיה) – בתפיסה הזו אצל בני אדם יש גבול, זה לא תופס הכל. יש דגש על כך כבר בפרק הראשון. יש שם משהו שלאקאן קורא לו שבר אינטימי בתוך התפיסה הזו של הנרקיסיזם. בתפיסה הנרקיסיסטית יש שבר אינטימי והשבר האינטימי הזה שובר את הסקיצה של האפקטים. שובר בזה שהפינה של המועקה היא פינה מיוחדת במינה. יש שם שבר שלא רואים אותו.

פרק שני: מה שבולט זה בסוף החלוקה של הסובייקט והשארית (a). לחלק את האחר – מחלקים את האחר למסמנים. בפרק הזה מדובר על איך להבדיל מה שנוגע בנושא של האיווי – מה שאנחנו קוראים איווי – זו מילה שכדאי לשים במרכאות משום שזו מילה שאף אחד לא יודע מה זה. להבדיל את האיווי בין מה שנוגע ללאקאן לבין הגל.

כאן מגיעות חמשת הנוסחאות של האיווי של האחר שיש בפרק. אבל אפשר להגיד כבר משהו. אם בפרק הראשון מדובר על שבר אינטימי, ובפרק השני מדובר על האיווי אצל הגל ואצל לאקאן בחמש נוסחאות – אפשר להגיד שההבדל הגדול הוא שאצל הגל האיווי לא שבור. לאקאן חותך את האיווי לפי הנוסחאות האלו. אפשר להגיד גם כן – הנוסחאות של האיווי שיש בפרק השני הן נוסחאות של ...

האיווי אצל לאקאן חתוך. זה לא רציף. חתך אומרים בספרדית – corte. ויש גם corte confeccion: חייט. גזרן בגדים. יש לזה אפקטים.

פרק שלישי: בפרק השלישי יש לנו את המלט – הסצינה והעולם – ויש את ה x בסקיצה של המראה. ה x במקום של ה –φ[3] , במקום שחסר משהו בדימוי של המראה. ה x הזה – לאקאן אומר שזה המקום של המועקה. ה x הזה תופס את המקום שהמועקה תופסת בסקיצה, רק שבסקיצה של האפקטים לא רואים שיש במועקה חתך.

מתוך הפרק: כאשר יותר ויותר רוצה הסובייקט לשמר באובייקט של האיווי שלו לשמור, להגן על הצד בלי פגם של האגרטל, שזה הדימוי האספקלרי, יותר ויותר נכנס הסובייקט בקשר של יחסי אובייקט, ואז יותר ויותר מרומה. לאקאן מציין בסוף הפרק השלישי שהוא מתכוון לגשת למועקה דרך ה unheimlich. אפשר להגיד שזו דרך המלך של לאקאן לגשת לשבר – לשבר האינטימי הזה. איך לגשת לקו הזה שמפריד את המועקה מכל האפקטים? דרך ה unheimlich. להשתמש ב unheimlich כדי להיכנס לחלל הלא אוקלודיאני של האובייקטים petit a. יש חלל אחר מאלו שניתנים לצפייה שדרך ה unheimlich יש כניסה.

למי שיש מהדורה אנגלית של הסמינר, שהיא מהדורה לא רשמית, לקחת ולהעתיק את תת הכותרות שמילר נתן לסמינר. למשל – לפני פרק שבע יש תת כותרת גדולה של הסמינר – שזה "רוויזיה של הסטטוס של האובייקט". כלומר עד פרק שבע יש דרך מסוימת – דרך השבר שתואר.

בפרק 4 מדובר על אובייקט. יש התייחסות ל"אובייקט". מדובר על האובייקט התותב – זו התביעה של הנוירוטי.

לאקאן אומר שברגע שיש עכבר במעבדה השאלה היא מה האיווי של המדען. פרק 4 מכין את הארבע לפרק חמש שמילר נתן לו כותרת "על מה שמרמה".

על מה מדובר? איך זה יקרה שאנליזנטים לא ירמו אותי – לא על זה מדובר. איך לבנות קווים מינימליים לקליניקה מכוונת על ידי משהו פחות מרמה, פחות מרמה מהתביעה שזה אובייקט תותב. בגלל זה פרק 4 מסתיים עם משפט אחד או שניים על האיווי של האנליטיקאי. לפי זה האיווי של האנליטיקאי הוא איווי מכוון על ידי משהו אחר ממה שמרמה. זה פרדוקסלי משום שהאיווי עצמו הוא מרמה. אז איך האיווי של האנליטיקאי זה איווי שמכוון על ידי משהו שלא מרמה. האיווי הוא המרמה.

פרק 5: פרקים 5 ושש קשים. הכותרת – על מה שמרמה. ציוני דרך של הפרק

o         משפט מתוכו: כל דבר שמופיע כאן (במקום של ה x), מקום של המועקה, מוליך אותנו שולל במה שנוגע לתפקיד או לפונקציה של החור הזה. מעצם העובדה שכל דבר שמופיע ב x סותם את החור, או לפחות הנטייה היא סתימה של החור. למשל החלומות שאנליזנטים מביאה בכמות מסחררת כאשר חשוב למטפל חלומות. זה מוליך שולל במה שנוגע לתפקיד של החלל הזה. זה המקום של הפסיכותרפיה – לסתום את החור הזה.

o         עוד משפט של פרק 5 – לאקאן מכנה "סובייקט מונח לידע (SSS)" לתודעה העצמית. Selbst Bewusstsein איך הוא עושה את זה? עם השבר. אם יש שבר בנרקיסיזם, אם יש גבול פנימי, שבר אינטימי – מכאן המסקנה שהתודעה העצמית, ההכרה העצמית, היא בנויה על הראי. על האשליה על זה שהסובייקט בראי הוא שקוף. האשליה הזאת חוזרת כסובייקט מונח לידע.

פרק שישי – על מה שלא מרמה. דבר אחד מתוך הפרק: המועקה היא במסגרת. יש מסגרת למועקה. עם ציוני הדרך האלו אנו מגיעים למה שמילר כינה – רוויזיה של הסטטוס של האובייקט.

הפרק השביעי: הכותרת שלו היא "לא בלי שיהיה לך את זה". תת כותרות:

o         פיזיקה בלשנות סוציולוגיה פיזיולוגיה טופולוגיה.

בפרק הזה יש את המאמץ של לאקאן דרך הדיסיפלינות האלו להגיע לתשובה מסוימת על השאלה שהוא שואל בתוך הפרק: איך זה קורה הטרנספורמציה של האובייקט היומיומי – איך האובייקט היומיומי הופך להיות האובייקט הפרטי, בלתי ניתן לקומוניקציה, ובכל אופן שולט – שהוא הקורלט שלנו בפנטזמה.

פרק שמיני: כותרת של מילר – סיבת האיווי.

תת כותרת: האובייקט הוא מאחורי האיווי. יש לוגיקה מסוימת, שדרכה – דרך השבר ודרך העובדה שהמועקה היא זאת שמאפשרת את הכניסה לשבר – לאקאן מגיע למסקנה שהאובייקט הוא לא מול האיווי אלא מאחורי האיווי.

יש כאן שתי התייחסויות לפרויד. האחד – התייחסות למילה Libido Haushalt, כלכלה ליבידינלית. לאקאן אומר – זה לא כלכלה ליבידינלית – זו התמיכה של הליבידו. השני – כשהוא מצטט גם את הרצאה 32 הוא מבקש לשים לב למשפט הבא של פרויד: המטרה של הדחף יכולה לבוא לידי הישג בגוף העצמי אבל בד"כ נכנס אובייקט חיצוני שבו הדחף משיג את המטרה חיצונית. המטרה הפנימית של הדחף בכל המקרים זה השינוי בגוף שמורגש כסיפוק. כדאי לקרוא את זה עם משפט מפרק 8 שבו לאקאן אומר: יש איזה חיצוני מסוים שנתפס לפני שהסובייקט יתפוס את עצמו בראי. לפני שהסובייקט רואה את עצמו בראי קיים כבר חיצוני. המימד החיצוני הזה זה המימד של הדחף, וזה אותו x שמופיע בציור. הדחף מכוון למשהו שהוא חיצוני לסובייקט אבל הוא שונה ממה שמופיע בראי ולכן הוא לא בראי.

לסיום, מתוך פרק 10. הכותרת: על חסר שהוא לא ניתן לצמצום למסמן. החסר הזה שהוא רק חסר פרדוקסלי, משום שאם הוא חסר איך זה שהוא לא ניתן לצמצום על ידי המסמן. בעצם כבר דיברנו עליו כשאמרנו שהאין הזה (-φ[4]) לא כולל את כל האינים, יש אין שלא כלול שם. זה החסר שלא ניתן לצמצום על ידי המסמן.

מתוך סוף פרק 3:

סוף פסקה רביעית לפני הסוף.

ה a התמיכה של האיווי בפנזטמה אינו נראה במה שמעצב עבור האדם את המראה, התמונה של האיווי שלו. ה a הוא מחוץ למראה. מפה יש לו הסקה לוגית "הנוכחות של ה a אם כך אפשר להגיד שהוא מה שמחולל את האיווי. ובדיוק מזה התמונה i'(a) מקבל את המוניטין שלו. אבל כמה שהבן אדם מתקרב יותר, מסמן יותר, מלטף יותר את הדבר שהוא חושב שהוא האובייקט של האיווי שלו, ככה הוא בפועל מוסט ממנו. כמה שהוא רוצה יותר לשמר, להגן עליו ולשמור עליו, כמה שהוא יותר מתמסר לדרך הזו, כך יותר הוא יהיה מוסט".

מבל – פרק 4

בסוף הפרק הרביעי:

במה שנוגע למועקה תתייחסו לזה כך שמה שאני אמרתי לכם היום אינו אלא רק מן כניסה מקדימה. הדרך המדויקת למקם אותה ולשם אנחנו ניכנס בפעם הבאה – הדרך צריכה להתמקם בין שלושת הנושאים שאתם ראיתם משורטטים בשיח שלי של היום. אחד הנושאים הוא ההתענגות של האחר. השני הוא התביעה של האחר. השלישי – שהוא רק נשמע, רק האוזניים הכי רגישות שמעו אותו – זה אותו סוג של איווי שמתבטא בפירוש אשר הצורה המופתית ביותר והאניגמטית ביותר היא הנגיעה של האנליטיקאי בריפוי. זה מה שמזמן אני ניסחתי לכם עם השאלה: בכלכלת האיווי, מה מייצג אותו סוג מועדף של איווי שאני קורא האיווי של האנליטיקאי.

ומתוך הפרק החמישי. פסקה רביעית בתת פרק ראשון.

אנחנו לא נעשה מה שאנחנו מוקיעים אצל אחרים. להוציא את האנליטיקאי מהטקסט של ההתנסות שעליה אנחנו שואלים. המועקה, שאת הניסוח שלה אנחנו צריכים לתת, היא מועקה שעונה לנו. שנותנת לנו תשובה. מועקה שאנחנו מחוללים. מועקה שאתה יש לנו קשר שמחולל. קשר שקובע.  

שלמה – פרק 6 ו 7

אני רוצה לדבר על ברית המילה. לאקאן מגיע לזה בפרק שש דרך ספר קהלת. שזה אוסף חכמה על אפסות החיים והאדם. עם זאת – מוצא קהלת שיש כמה דברים בחיים שהם טובים. למרות שהוא לא משוכנע שיש בזה ערך של ממש. לכן הוא מייעץ לנו לחיות את החיים ולהנות עד כמה שאפשר. לאקאן דוחה את הקריאה בעלת האופי האפיקורסי הזה ורואה בה פירוש מוטעה. האל מצווה עלינו להתענג. זה מה שמוצא לאקאן בטקסט הקדוש הזה שאינו אלא דברי האל. בפסוק ט' כתוב: ראה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חייך. בשונה מאלוהי אפלטון ואריסטו ובשונה מאלוהי הנוצרים – אלוהי היהודים הוא אל שאתו מדברים, אל שתובע ממך משהו, ושבקהלת מצווה עליך להתענג. לצוות להתענג – יש משהו פרדוקסלי מזה. משום שלהתענג לפי פקודה – זה בדיוק המקום למועקה. בין התביעות אותן מפנה האל לעמו הנבחר מצויה גם ברית המילה. לא רק שהוא מצווה עלינו להתענג הוא גם אומר לנו איך עושים את זה. הוא מפרט את התביעה. מכאן נובע לפי לאקאן הבלבול הרווח בין ברית המילה לבין הסירוס. כמובן שיש לברית המילה זיקה לנושא המועקה אך לאקאן דוחה את האנלוגיה בין השתיים. וגם לראות בברית המילה את הייצוג של הסירוס. זו טעות מבישה לדבריו – ואין זה מוצא מכלל אפשרות שאצל סובייקט זה או אחר שנימול יווצר בלבול בין ברית המילה לבין מה שמעורב בנוירוזה ביחס לתסביך הסירוס. ככלות הכל – אומר לאקאן – אין דבר אשר הוא פחות מסרס מאשר ברית המילה. לאקאן מונה בקול רם את שבחי ברית המילה. את התוצאה האלגנטית והאסתטית כאשר הוא מתבצע כהלכה. את התפקיד שממלאה ברית המילה בהפחתת הדו משמעות הביסקסואלית. אולם מעל לכל לאקאן מפיק מטקס זה את המילה של האובייקט, את הפונקציה של החתך. האל תובע ממך להפריד את האובייקט לאחר שמלו אותו. אין זה מבטל כהוא זה את המועקה של אלה המזהים זה את זה לפי סימן מסורתי זה. אדרבא, זה אולי רק מגביר אותה. פה טמון הכלב.

אולי לא לחינם מכונים החרדים חרדים– איזשהו יחס לעניין הזה.

לאקאן אינו נמנע לשאול את אלוהי פרויד – מה אתה רוצה ממני? במילים אחרות לאקאן שואל על טיב היחסים שבין האיווי לחוק. והוא משיב – מה שמובלע בטקסט הפרודיאני, ממוסך במיתוס של אדיפוס, שהאיווי הוחוק הנראים כסותרים זה את זה אינם אלא אותו מחסום אחד שבא להגביל, למנוע את הגישה שלנו אל ה das ding. תוך כך שאני מתאווה את מתחייב לדרכים של החוק. כי ידוע – מקורותיו של חוק זה יקשר פרויד לאיווי האטום משהו, הבלתי נתפס של האב. אולם לאקאן מוסיף שטמון בדברים האלו פיתיון שיש להיזהר מפניו. הנקודה מתבהרת יורת בפרק שבע. בפתח הדברים לאקאן מזכיר את הפזמון החוזר שלו – שהמועקה איננה בלי אובייקט. אבל מה טיבו של אובייקט זה – בנקודה זו חוזר לאקאן לנושא של ברית המילה. גם הסירוס – שביסוד תסביך הסירוס – אינו סירוס כלל וכלל. כל בר דעת יודע זאת. למרות שזה לא מפחית בכלל בענייןשל הדימוי של הסירוס, של הפנזטיה. החשש מהפגיעה בפניס מתעורר כמובן בעקבות האמירות הפנטזמטיות של האב או של האם. אם תעשה כך זה יחתך. לאקאן מעניק את מלוא תשומת הלב להדגש זה של החיתוך. חוזרים למה שמרקו דיבר על החיתוך של המועקה. אם תעשה כך זה יחתך ממך. רק אם נפנה את תשומת הלב לפונקציה הזו של החיתוך, רק אז נוכל להבין שהערך הפסיכי של טקס ברית המילה רחוק מלהיות חד משמעי. כפי שלא מעט אנליטיקאים שמו לב – המטרה המרכזית של ברית המילה זה דווקא לחזק את המושג של הגבריות. בכך שהיא מבודדת אותו. מוריד כך את הביסקסואליות. זה מצד אחד. הרי מצד שני – דבר זה מעורר בו בזמן את כל האפקטים מעוררי המועקה המשויכים בד"כ לתסביך הסירוס. כך או כך אומר לאקאן – ערך זה, מכנה משותף זה של החתך, הוא המאפשר לנו לקרב אל שדה הסירוס את הפעולה של ברית המילה. אולם מאידך – הוא זה שגם מאפשר לנו לצעוד עוד צעד במה שקשור לפונקציה של מועקת הסירוס. כי לא מדובר במה שמכנה לאקאן אובייקטים משותפים, אוביקטים שניתן לחלוק אותם עם האחר, כל אותם אובייקטים השולטים בשדה הסקופי של שלב המראה. מדובר באובייקטים בעלי משהו מיוחד, כמו השד, הפניס, אובייקטים שבשעה שהם מופיעים רק המועקה מצביעה על הסטטוס המיוחד שלהם. אובייקטים אלו קודמים להיווצרות האובייקט המשותף. האובייקט שעבר סוציאליזציה. שניתן לקומוניקציה. כמובן שמדובר באובייקט a. אובייקטים אלו תואמים לגמרי לחמש צורות של האובדן, של ההפרדה, כמו ההפרדה מן האל בזמן הלידה. ההפרדה, של החתך שפרויד מציג בעכבה סימפטום ומועקה. חמשתם:מועקת הלידה, פרידה מן האם, אובדן השד, מועקת הסירוס, מועקה בפני האני העליון, המועקה של אובדן האהבה (מקבילה של תסביך הסירוס אצל האישה). כל האובייקטים האלו תואמים כאן. כולם הם מעין מומנטים, התגלות של סימן המועקה. אם כן לא סירוס מציע לאקאן, אלא הפרדה – הפרדה של אובייקטים או של אברים. מעין ליטרת בשר שנחתכה. העורלה של ברית המילה יכולה להגיד משהו ועל כן מזכירה, ורק מזכירה את מה שבנוירוזה מצוי בתסביך הסירוס והוא מצוי באזור בין הדמיוני לסמלי.

על חסר בלתי ניתן לצמצום למסמן.

[1] פרויד מסיק מהסימפטום על הנורמה הסימפטומטית ולא להפך.

[2] כל האובייקטים במציאות נצפים כמו במכשיר הזה. אנחנו רואים את הוירטואלי של המכשיר הממשי. כל הבעיה של הפסיכואנליזה של יחסי אובייקט הייתה דווקא זו – איך להביא להשוואה בין הממשי לבין הוירטואלי. איך להגיע לפוקוס. כל זה זה בדיוק כמו האשליה שמאפשרת לי לבנות את האני הראשוני שלי.

[3] ה –φ משמעותו "אין". אבל האין הזה הוא יותר עמוק ממה שהיה אפשר לחשוב. חוץ מה"אין" יש אין נוסף. ה –φ מציין "אין" עם משפחה. זה משפחה של "אינים". ה x זה חור.

[4] מדובר על התסכול, החסך ו... (הסירוס לא נכלל משום שהוא לא מצומצם ל –φ ולכן גם הוא נפרד באופן אבסרטקטי). C