הצגה של נושא הכנס  ה- VII של ה-AMP 

ז'אק אלן מילר                                  

אני מבקש סליחה מהעמיתים  הצרפתים, אדבר בספרדית כי אני אוהב לדבר בספרדית, וגם משום שיתכן ורוב הנוכחים כאן הינם דוברי ספרדית ויש עבורי ערך לתקשר ישירות עם הקהל. יתכן ובמה שאני אומר ישנו קורטוב דמגוגיה, אך אני מקבל זאת על עצמי בשל ההנאה שהדבר  מסב לי.

אני גם מבקש סליחה על כך שלא השתתפתי בשיח כללי זה, וזאת משום שניסיתי באותו זמן ללכת צעד מעבר לנקודה אליה הגעתי עד עתה, על מנת להתחיל לדון בדבר מה קשה לניסוח, חידתי, שאני חושב שהכנס הבא יאפשר לפתח. אני אומר  מעט מעבר, כי הרי בכל פעם אנחנו יודעים דברים נוספים על פרויד, על לאקאן, על אותו "סובייקט שמניחים לו ידע" שלנו. וכך כל פעם הופך קשה יותר, בעייתי יותר, להשיג אפקט שבכוחו להיות שונה, ללא תקדים. אינני אומר שהצלחתי בכך, אך לפחות ניסיתי.

בתולדות רומא העתיקה נאמר – אני אומר זאת לכבוד הרומאים הנוכחים כאן, לכבוד שלושת ה AE ולכבוד אנטוניו די צי'אצי'א  – בהיסטוריה המיתית של רומא, ההיסטוריה שכתב טיטוס ליביוס, ואני חושב שמוצאים זאת גם בכתביו של אובידיוס, נאמר שם שהמלך נומא פומפיליו היה נועץ בהחלטות המוסדיות שלו בנימפה אגריה (Egeria), אלת המעיינות והלידות. איני מאמין שאריק לוראן, הנציג הכללי, פועל באותו אופן. השם הפרטי של האלה נכנס לשפה השגורה כך שהוא מצביע על סוכן ההשראה, סוכן נשי כביכל. לשדה הפרוידיאני אין אגריה ובחירת הנושאים לכנסים שלנו אחת לשנתיים אינה עונה להשראה כי אם לחישוב. אם הנציג הכללי ומועצת ה- AMP מפקידים בידי את בחירת הנושא לכנס אין זה בגלל שהם בוטחים בהשראה שלי, אלא בגלל שהם חושבים כנראה שאני איש חישוב קפדני. אני מודה על האמון. הפעם איני רוצה רק להציג את הנושא לכנס של 2010 אלא אף לשתף אתכם גם בחישוב עצמו.

עמיתים יקרים, ב- 2010 ימלאו 30 שנה מאז החלו המפגשים הדו-שנתיים סביב נושא המכוון את העבודה שלנו, את החשיבה של הקהילה שלנו, נושא ההופך לציר, כפי שנוהגים לומר. הנושא הזה מעיד על מה שמשותף בינינו מעבר לשפות שלנו, מעבר למדינות שלנו, ואף מגבש את אותו המשותף. חתכים דו-שנתיים אלו נותרים כעקבות של הסטוריה, הסטוריה הנמשכת מאז  1980, הסטוריה אשר שינתה את נתיב הפסיכואנליזה בעולם.

אנו שוכחים עקבות אלה, כבר ארבע עשר למניין! איני חושב שמישהו יכל לזכור את רשימת נושאי המפגשים בעל פה. ובכל זאת עקבות אלה אינן  רבות כל כך עדיין, ובהזכירי אותן אין לי ספק שרבים מכם -- אלה שהיו בקראקאס בהתחלה, אלה שהצטרפו שנים אחדות לאחר מכן --  יזכרו את הצעדים אותם צעדנו על מנת להגיע עד הלום.
הבחירה – וזהו ניסוח הבעיה – הבחירה של הנושא החמישה עשר לעבודתנו מניחה שעלינו לקחת בחישוב את ארבעה עשר הנושאים שקדמו לו. נושאים אלה אינם מהווים רשימה אקראית אלא שרשרת מסמנים המבקשת אלגוריתם. אני רוצה לחשוף את אותו חוט אריאדנה העובר דרכם, כמו גם לחשוף  את הלוגיקה עליה נשענה ההתקדמות של השדה הפרוידיאני לאורך שלושים שנה בקירוב.

כאשר התרחשה הפעם הראשונה היא לא הייתה הראשונה, היא הייתה היחידה. היא הופיעה יש מאין. הפתיעה כמו המפגש הסוריאליסטי המפורסם בין מכונת הכתיבה לבין המטריה על שולחן הניתוחים. אך קיים הבדל אחד: באותה פעם מכונת הכתיבה היא היא  שהייתה המטריה. את תפקידה מלא לאקאן עצמו, חי, בנוכחות, אשר נשא את גופו החולה והזקן לאמריקה הלאטינית על מנת לפגוש שם את הקוראים שלו שלא היו מוכרים לו.מכונת הכתיבה שהייתה מעין סמל לעבודתו של לאקאן שימשה עבורנו דווקא כמטריה, הווה אומר כמקלט. מקלט שאפשר לעסוק בפסיכואנליזה בתוך תרבות שהוטבעה על ידי מבול, מבול של אובייקטים של צריכה מאסיבית, וגם מבול של צריכה מאסיבית של מושגים שהפכו את הפרקטיקה הנכונה של הפסיכואנליזה לבלתי אפשרית. אנו עצמנו היינו שולחן הניתוחים. נפגשנו על מנת לדבר על העבודה של לאקאן ולנתח אותה.

והנה אנו עדיין כאן, כמעט שלושים שנה לאחר מכן. השדה הפרוידיאני ממשיך ומהווה עבורינו את המשכה של העבודה המפרשת את פרויד ודרך פרויד מפרשת גם את הפסיכואנליזה עצמה ומעודדת אותנו בכל פעם להמשיך ולפרש את הפסיכואנליזה של היום: היום ההולך ומשנה מקום עם חלוף הזמן.

לאקאן היה מקורי. הוא לא חשב כמו האחרים. הוא היה מעלה טענות אך לאלו ישנו דבר מה ייחודי אפילו היום, דבר מה מסובך שלדעתי לא מאפשר להזדהות אתו, לא מאפשר לקחת את לאקאן כזולת. זו המשמעות של ניתוח. ניתוח הוא ההיפך מהזדהות. מה שלא מאפשר את ההזדהות עם לאקאן זו העובדה שלאקאן תמיד זז בהוראתו, חושב מחדש, נותן צורה חדשה למה שקדם לאור הכאן ועכשיו, לאור ההווה ולאור מה  שעשוי להתרחש מחר. מכאן שהנושא של המפגש בקאראקאס היה, באופן לוגי, "ההוראה של ז'אק לאקאן". אם איני טועה, אם אני זוכר נכון, במה שנוגע ל-"כאן", למקום, הוסיפו לכותרת: "הפסיכואנליזה באמריקה הלאטינית." ההוראה של לאקאן ממשיכה להיות הנושא התמידי שלנו, אליו מתווספות ההתייחסות לרגע, למקום, וגם הפרספקטיבה ביחס לעתיד, על מנת להתייחס להווה. המפגש החונך ההוא היווה מעין רגע לראות עבור רבים באמריקה הלאטינית, רגע לראות את לאקאן בפעם הראשונה והיחידה וגם רגע לראות אלה את אלה בפעם הראשונה. פעם ראשונה מתוך פעמים רבות שתבואנה. על מנת לציין את תפקידו של רגע זה אזכיר את השורות מן הקומדיה האלוהית בהן מברך דנטה את בואו של וירגיליוס ומעיד על האמון שיש לו בזה האחרון, כפי שאומר חורחה לואיס בורחס.

אקרא זאת תחילה באיטלקית – שיסלחו לי האיטלקים – אחר כך אומר זאת בספרדית
" E io: Maestro, i tuoi ragionamenti mi son sí certi e prendon sí mia fede, che li altri mi sarien carboni spenti" (1)

"אני מאמין מורי שכה נכונות מילותיך, עד כדי כך אני נותן בהן אמון, שמילים אחרות הינן כפחמים כבויים עבורי"
הייתה פעם שניה שהיוותה פעם ראשונה כמו מפגש קאראקאס. זו הייתה פעם שניה שהתרחשה בעקבות רצונו ובקשתו של לאקאן שקבע לנו אז בקאראקאס מפגש כעבור שנתיים, ב-1982  ,  בפאריס. נושא המפגש השני כפה עצמו בעקבות נושא המפגש הראשון: לאחר ההוראה של האחד הגיעה הקליניקה של האחרים. כך לקראת המפגש בפאריס הוזמנו מקרים קליניים וזה היווה מעין זמן להבין באמצעות הוראה זו של לאקאן את אשר עשינו בקליניקות שלנו.

בפעם השלישית התבססה החזרה כשונה מההכפלה. בבואנוס איירס הוחלט לעמת את הקליניקה האפקטיבית עם ההוראה שכביכול כיוונה אותה. רגע זה בבואנוס איירס היווה מעין זמן לסיים את אותה תקופה ראשונה בשדה הפרוידיאני, הפעם בגלל רצוננו אנו.

החל מאותה הפעם השלישית כונן האוטומטון הנוכחי. ההחלטה באותה פעם הייתה הימור שלנו על אוטומטון, ואותו אוטומטון ממשיך להיות פעיל גם היום. הנושא היה אז "איך עושים אנליזה היום?". אני רואה שנושא זה  מעלה בכם זכרונות מאותם רגעים.

שלושה חתכים חונכים אלו, המרמזים על שלושת החתכים המפורסמים של הזמן הלוגי, ממשיכים ותומכים בכל אחד ואחד מהמפגשים שלנו. בכל מפגש ההוראה של ז'אק לאקאן הינה מרכזית, בכל מפגש מציגים מקרים קליניים, ובכל מפגש השאלה "איך עושים אנליזה היום" קוראת לתשובות חדשות. אומר שהשילוש החונך הזה מתפקד כאלגוריתם הסודי של השדה הפרוידיאני. לומר "סודי" זה לומר קצת יותר מדי, אני מאמין שחשפנו את האלגוריתם יותר מפעם, אך מלכתחילה נושאי העבודה שלנו מתקבצים שלושה שלושה.

שלושת החתכים החונכים מסדרים גם את השילוש ככזה: השילוש הראשון, 80-82-84,  נשלט ע"י ההוראה. השילוש השני, 86-88-90, נשלט ע"י הקליניקה. השילוש השלישי, 92-94-96, נשלט ע"י הפרקטיקה. השילוש השני – אתם תווכחו שלאחר כל זה תזכרו את ה-14 , לא תשכחו את נושאי המפגשים כי ברשותכם יהיה אופן ההרכבה של הרשימה – אם כן, השילוש השני היה זה של הקליניקה: פריס 86 "היסטריה ואובססיה," בואנס איירס 88 "קליניקה של הפסיכוזה," פריס 90 "תווים של פרוורסיה".

7,8,9: זה היה השילוש של הפרקטיקה. בקאראקאס 92 התחלנו עם המונח המרכזי של הפרקטיקה: ההעברה המתבססת בתחילת הריפוי. בפריס 94 עברנו לקצה השני," סיומים של אנליזה". בבואנוס איירס 96 ניסינו לסיים את השילוש הזה ולנסח הכללות סביב "כוחו של הדיבור" דנו אז בכוחות של הדיבור אך גם בגבולותיהם של כוחות אלה.
10,11,12: עדיין לא סיימנו אז עם הדגש על הפרקטיקה. בשילוש הקודם שמנו דגש על הקלאסי ביותר של הפרקטיקה. אך הייתה תחושה שעצם התפתחות הפרקטיקה מחייבת אקטואליזציה. כך נוצר השילוש 10-11-12  זה של עדכון הפרקטיקה. בברצלונה 98 תהיתי, להבנתי, על תפקידי שלי בעיבוד. בחרתי כנושא ביטוי עליו עבדתי בקורס שלי החל מאינדיקציה של לאקאן: "הפרטנר-סמפטום", זה היה הנושא ה-10. זו ההזדמנות להודות לסילביה טנלדרס  (Sylvia Tendlarz( על התקנת הטקסט של הסמינר שלי הנושא באותו שם, להודות לגרסיאלה ברודסקי על העריכה של הספר, ולהודות למתרגמת דורה סרוקה Dora Saroka)) על העבודה המצויינת שלה.

לבואנוס איירס 2000, כנס שנערך בתקופה בה התרבו חילופי הדברים בינינו לבין כמה סקטורים ב,IPA  בפרט בארגנטינה, בחרתי נושא אשר כיוון לחלוקה בין הלאקאניזם לבין הרישמיות הפסיכואנליטית, אם אני יכול לכנות זאת כך. הנושא היה: הפגישה הקצרה, והכותרת הייתה: "הפגישה האנליטית". אם איני טועה -- הרי אני עצמי הולך ומבנה את הסידרה מתוך זיכרוני שלי -- הייתה זו ההזדמנות הראשונה באמריקה הלאטינית בה הזדמן לנו לשמוע בכנס את העדויות של ה-AE. בריסל 2002, האם היה זה הכנס הראשון של הAMP או השני? זה היה השני. הראשון היה בבואנוס איירס. אם כך בעקבות לקחים שהופקו בכנס השני של הAMP ביחס להכשרות ה- AE, הנושא של הכנס ה-12 היה "האפקטים של ההכשרה בפסיכואנליזה, אתריהם, סיבותיהם והפרדוקסים שלהם". זה פעל כרגע לציין את השילוש אשר נגע בעדכון הפרקטיקה.

כך אנחנו נכנסים לשילוש האחרון שלנו. נושא הכנס ה-13 ברומא, לפני שנתיים, היה "שם האב": להסתדר בלעדיו בתנאי שעושים בו שימוש. הנושא של הכנס ה-14, עכשיו, בבואנוס איירס, הוא "האובייקטים a בהתנסות האנליטית." נותר לבחור את הנושא ה-15.

מהקהל : חסרה פה קומנדטובה.
מילר: מה שכחתי?
קהל: ברזיל
מילר: אם כך החישובים שלי הם שיקריים וזה הדבר הכי טוב בעניין!

2004, זה היה בקומנדטובה... כנראה לנושא עדכון הפרקטיקה הוקדשו ארבעה כנסים במקום שלושה... זו היתה התאמה (צחוק בקהל). אך הנושא של קומנדטובה שייך לסידרה הקודמת היות והוא היה "הפרקטיקה הלאקאניאנית ללא סטנדרטים אך לא ללא עקרונות".

הנה יש לי את הרשימה מולי. איך מכנים זאת, פליטת פה? לא, אין זו פליטת קולמוס, כתבתי ארבעה אך לא ראיתי זאת. זהו יוצא מן הכלל.

ועכשיו השילוש האחרון של הנושאים: שם האב, האובייקטים a בהתנסות האנליטית, והנושא האחרון,  שטרם בחרנו.

מהו העקרון המנחה שילוש אחרון זה? מדובר בחזרה ישירה להוראה של לאקאן. אלא שהפעם חזרה זו נעשית החל מקטגוריות הנמצאות בשימושנו היומיומי, אך שעד כה לא תפקדו עבורנו כנושא כשלעצמו אלא היוו אמצעי לדבר על נושא אחר; בנוסף, מדובר במילים משפתו של לאקאן, בו בזמן שעד כה נבחרו מילים מהשפה השגורה. בחירה זו במונחים כמעט מקודדים מבטאת כמה דברים. היא מבטאת תחילה, כך אני חושב, את החדירה של השפה הלאקאניאנית לשימוש האנאליטיקאים, יהיו אלה לאקאניאנים או לא. איני חושב שקיימים היום אנליטיקאים בעולם שאינם מכירים את המונחים "שם האב" או "אובייקט a ." הבחירה במונחים אלה מבטאת גם את הקביעה שלנו הנוגעת לשיח האנליטי כקשר חברתי לכל דבר עם המסמנים האופייניים התקפים בין אנליטיקאים. הבחירה במונחים אלה מתרגמת לבסוף התקה אל ההוראה האחרונה של לאקאן. ברור שהאובייקט a, כפי שאתם יודעים היטב, זוהי המצאה של הזמן הראשון בהוראה של לאקאן. אם הייתי צריך לתת כמראה מקום לזמן זה הייתי נוקב בשמות הסמינרים "היחס לאובייקט", ו"תצורות הלא מודע." מאותו זמן, האובייקט a נוכח לאורך כל הוראתו של לאקאן, אם כי יתכן שניתן לאתר אותו גם קודם לכן.

בחירת הנושא שלנו הפעם מבטאת התקה להוראה האחרונה של לאקאן גם בשל כך שהאובייקט a הנו נושא אותו מיקמנו אחרי הנושא הקודם: שם האב. ברור ששם האב מפנה אותנו לחתך הראשון בהוראה של לאקאן. הביטוי הזה כבר מופיע ב- "דו"ח רומא" ב- 1953, אומנם לא באותיות רבתי אלא באיטליקס.  את צורתו הקלאסית קיבל הביטוי "שם האב" במאמר "על שאלה פרלימינארית..". אך לפני שנתיים נוספה התייחסות המפנה אותנו לסמינר "הסינטום": "להסתדר בלי/ להשתמש ב." התייחסות זו מדגישה את אופיו של שם האב כמראית עין. הסמינר הזה ממעיט בערכו של שם האב והופך אותו למכשיר טהור בידי האנליטיקאי. הוא מוציא את שם האב ממקומו בלא מודע הממשי וממקם אותו בלא מודע ההעברתי. הפיכתו של שם האב למראית עין מכוונת כבר לנוסחה "כל העולם משוגע". זו נוסחה לאקאניאנית, נוסחה פרובוקטיבית של לאקאן, שעלתה בראשי הערב ושאינה אלא הכללה והקצנה של אינדיקציות של פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" מ1937. פרויד אומר שם שאצל כל אדם נורמאלי, האגו מתקרב לאגו של הפסיכוטי בחלק זה או אחר, במידה זו או אחרת. אמירה זו של פרויד עברה דחייה בלאקאניזם הקלאסי. אנו מקבלים בחזרה ולו חלק ממנה באמצעות הפיכתו של שם האב למראית עין, כפי שרומז לאקאן בנוסחה הפרובוקטיבית שלעיל: "כל העולם משוגע". לאמיתו של דבר הפיכה זו למראית עין מופיעה כבר במה שלאקאן כינה "המטאפורה האבהית." המטאפורה ככזו כמוה כתו. שניהם מציינים מיקום, חלוקה של מקומות התפושים ע"י רכיבים מסויימים. באופן וירטואלי המטאפורה הנה כבר קומבינטוריקה מסויימת.

כלומר, אם אלוהים מת, בפסיכואנליזה האידיאל עדיין לא מת. די לומר שמנקודת מבט זו, אותה אני מציע לכנס הבא שלנו, אין מובן לאידיאל של ההתפוגגות הסימפטומטית המלאה. הרי זה מה שמבחין בין סיום האנליזה כפי שלאקאן הציג אותה ב-1967 לבין הפאס האפקטיבי כפי שהוא מופיע בעדויות אותן אנו מלקטים. מה מספר, מה אומר הנרטיב של האלגוריתם של ההעברה? הוא מספר על ההופעה של מראית עין, הסובייקט שמניחים לו ידע, הוא מספר על ההפיכה של מראית עין זו לסמבלנט אחר, האובייקט a, סמבלנט העשוי מאותו חומר, וזאת דרך ההפרדה של מסמני אדון אחדים. ציון מסמני האדון האלה בעדויות לא מתרחש ללא בחירה כלשהי מצדו של המעיד. נוכחים בזה. בחירה זו עונה לנסיונות ההצגה שכופים עצמם על המעיד בשל הסיפוק שהיא מפיקה בבואה לשים סדר באחר.

אתם יכולים להבחין כאן במונח אותו אהבתי מאוד בהתערבות של קרמלו ליסיטרה רוסה (Carmelo Licitra Rosa)המונח הנו "סוג מסויים של טואלט (2) של אחר". עדות של פאס זה זה. מעין "טואלט" של אחר. אם אנחנו הולכים בעקבות לאקאן של 1967 כל המסלול של אנליזה ממוקם במשלב של הפנטזמה. הווי אומר שהדוקטרינה על סוף אנליזה מתאימה ללוגיקה של הפנטזמה ומכאן שאינה מתפתחת בפרספקטיבה של הממשי. בפרספקטיבה זו של הלוגיקה של הפנטזמה כפי שמופיעה בטקסט של 1967 הסיום מושג בשל השבירה של הרכיבים המכוננים את הפנטסמה S שסועה ב a. במשלב זה אכן ניתן  להיווכח בהתפוגגות: תחילה דפלציה של האיווי כרכיב סימלי שהאמת שבו היא ההתענגות על הסירוס. שנית, ההבלטה של האובייקט שממלא שיש לו אותו מבנה כפי שלאקאן חוזר ואומר יותר מפעם אחת. ניתן לאמר שאחרי מומנט זה ניתן לוותר על האמונה בסירוס. ניתן לוותר על כיסוי הסירוס באמצעות האובייקט וניתן גם להשתמש בו כפי שמשתמשים בשם האב. משתמשים במיוחד באובייקט a בריפוי של אחרים כפי שאומר לאקאן. לאקאן משתמש בו באופן ברור כמראית עין בשל כך שהוא אגלמה, הוא אומר זאת ב 1967. הוא אומר באופן ברור שהוא השתמש באובייקט  a כאגלמה של מהות האיווי. אבל זהירות! בטקסט זה גם האובייקט a וגם ההתענגות הנם שני שמות באמצעותם נותן לאקאן שם לאיווי של האנליטיקאי. הוא אומר זאת כך: "לאיווי הפסיכואנליטיקאי שני פנים אלו. אלו שני הערכים שלובש האיווי של הפסיכואנליטיקאי". לא יאומן, כמה פעמים קראתי טקסט זה מבלי לתפוש שהוא אומר כאן שאלו ערכים של האנליטיקאי! בקונטקסט זה אומר שהם תלויים בטבעה של מראית העין בהתנסות עצמה, התנסות אותה מכוננים באמצעות מילים. מילים בלבד היה אומר לאקאן. ב"הכוונת הריפוי" ישנו משפט המעורר שערוריה מסויימת: "לגרום לכך שהפציינט ישכח שמדובר רק במילים". כבר במילים אלו נוכחים אנו בערך של הפיכת ההתנסות למראית עין .

די היה במה שאומר עכשיו על מנת להעלות ספקות על האופי הממשי של הסיום כפי שמשורטט בטקסט הזה. ב-1967 מופיע הפאס כשלם. הרי הוא תיאור של הסיום כנישואין בין האווי לבין הידע בשל כך ששני אלה הינם אותו דבר, קרי, משטח מואביאני אחד שסיפו תומך בברק האגלמה המוסתרת. ברור שאיווי וידע הנם היינו אך. שניהם בסדר הסמלי. אנחנו עוקבים אחרי לאקאן בניסיונותיו לאלץ את הבינאר איווי – ידע על מנת למקם את ההתענגות, על מנת להחליף את האגלמה בעודף של התענגות. אך בעצם, לקחת בחישוב את ההתענגות גורם לכך שהבינאר יפקע, שיהפוך ליחסי. שהבינאר יעבור למישלב של מה שלאקאן מכנה בטקסט הכתוב האחרון "האמת המשקרת". כך הופך לאקאן את הפאס ליחסי: "הדבר הטוב ביותר שה AE יכולים לעשות הוא להסתכן ולהעיד על האמת המשקרת". כלומר להעיד על ההתפוגגות של מינוס פי של האובייקט a אצלם וכך להעיד על האופן בו הם יכולים לעשות שימוש באובייקט a. הדבר הטוב ביותר בעדות מניח שהמעיד מקבל על עצמו את שקר האמת ובגלל זה לאקאן מגדיר את העדות של הפאס כהיסטריזציה-היסטוריזציה (hystorizacion), כהיסטריזציה של האנליזה.

ההיסטריה בפסיכואנליזה הינה מאז ומתמיד הסוג הקליני בו הסימפטום הופך למראית עין, הופך לגמיש ונתון להשפעת האיווי של האחר. מי יכל לפקפק בכך שהצגת העדויות מתרחשת על מנת לענות על האיווי של הקהילה שלנו? זו היתה קריאה לא נכונה לתרגם זאת במונחים של הפחתת ערך הפאס. השקר של האמת הנו מבני וזאת מכיוון שהאמת והממשי שונים הם, כי "הממשי אינו יכל אלא לשקר לפרטנר" כפי שאומר לאקאן בטלויזיה. כאשר לאקאן דיבר על הפאס הכריז שילך מעבר לפרויד. מדוע? כי חשב שפתר את הבעייה שהעלה פרויד בסוף המאמר שלו של 1937 על אנליזה סופית ואינסופית, כאשר העלה את בעיית הדחייה של הנשיות. לאקאן חשב שהוא פתר את הבעיה כאשר חשף את הפאלוס כהיות מראית עין, את הפאלוס ואת  המינוס   פי כמראיות עין העשויות להתפוגג כשהן נפרדות מהאובייקט הפרה-גניטאלי. בחלק אחרון זה של המאמר של פרויד לאקאן מיקם עצמו ואמר: אני רואה איך ניתן ללכת מעבר לכך. היות והפאלוס הנו מסמן, אזי ניתן ללכת מעבר לו. אך אמירה זו נתנה אמון עמוק בלוגיקה וכל הטקסט של 1967 נשען על אמונה קיצונית בלוגיקה: אלגוריתם, משוואת פתרון – זוהי האנליזה הנתפשת כפיתוחה של הוכחה. הטקסט נשען על האקסיומה או יותר נכון על הדעה הקדומה שהלוגיקה הנה מדע של הממשי. זה מה שלאקאן הבליט כמה שנים לאחר מכן דווקא כדי לעזוב אקסיומה זו. לאורך כל אותו זמן בהוראתו חשב לאקאן שהלוגיקה הנה מדע של הממשי כפי שחשב שהבלשנות היא מדע השפה. לאחר מכן ויתר על הבלשנות כמדע של השפה ועל הלוגיקה כמדע הממשי, זאת כאשר יכל היה לתפוש עד כמה הוראתו נשענה על אמונה זו.

ההוראה האחרונה של לאקאן הולכת מעבר לנוסחה זו אותה אנו פוגשים ב–"L'Etourdit" ומתקדמת אל עבר: אין מדע של הממשי. בדיוק כמו במה שנוגע לאנליזה, לאקאן מנסח תחילה "הלוגיקה הנה המדע של הממשי" וקצת אחר כך דווקא שולל זאת, ובאותו רגע נעשה ברור ביותר שהלוגיקה הינה קומבינטוריקה של מראיות עין ומכאן שניתן להסתדר בלעדיה בתנאי שנשתמש בה. אנו יכולים להשתמש בה רק אם אנחנו מוותרים עליה, ואם מוותרים על האמונה בה. באופן זה העדויות על הפאס הן עדויות על מה שלא ניתן לריפוי, הן עדויות פאר אקסלאנס של מה שלא ניתן לריפוי, הן עצמן תוצרים סנטומטיים המרמזים על אטימות וערכן טמון בכך שהן רמז לאטימות זו. אני מאמין שכך לאקאן מנסח זאת. אני מאמין גם שניתן לאמץ נוסחה זו כמצפן לעבודה שלנו באזור חשוך זה. לאקאן מדבר על ההתענגות האופיינית של הסימפטום בטקסט שלו " ג'ויס – הסמפטום", התענגות המאפיינת את הסימפטום האטום כי הוא מוציא את המובן. אמירה זו הולכת בכיוון הפוך למושג המובן המתענג שלאקאן ניסה לאלץ כי לאקאן פונה כאן לעימות בין המובן לבין ההתענגות. כמובן שאנליזה מצמצמת את הניגוד הזה, הופכת אותו לדק יותר, כפי שאומר: "האנליזה פונה למובן על מנת למצוא פתרון להתענגות אך לא יכולה לעשות זאת אלא אם הופכת למפוקחת לגבי האב" הווי אומר שהאנליזה משתמשת באב, משתמשת במסמן אחד שמאפשר לה לקרוא את האטימות הזו. היא מנסה להפוך אותה ולו באופן חלקי לשקופה, אך באמצעות השימוש במראית העין של מסמן אחד.

אני חושב שכל זה עשוי לעודד אותנו לתת צורה חדשה לקליניקה שלנו החל מנקודה זו. הסמפטום כמסר מסומן ע"י האחר הוא אפקט של האנליזה, בניגוד למה שמתנסח ב"ערכאה של האות..", הסמפטום איננו מטאפורה והמובן מאפשר לנו רק לתחום את מה שלא ניתן לקריאה. זה פותח הימור עבור הקליניקה שלנו: "לוותר על השקיפות שהיא תמיד אשלייתית". לוותר על השקיפות לא להתייחס לשאריות הסימפטומטיות כאל פרטים זניחים, נהפוך הוא, לוותר על השקיפות מבלי לסגת בהבהרה   לקבל שהפאס איננו בסדר של "הכל" אלא בסדר ה"לא הכל". לאקאן אומר זאת בכל הצורות האפשריות, שכל אנליטיקאי, כל AE  כמובן, נוצר בדרך אופיינית, לא כולם באותה דרך, אנליטיקאים אינם דומים זה לזה. אני מציע לקשר כך בין דיאלקטיקה של המובן ושל ההתענגות בהתנסות האנליטית, ולהדגיש בעבודות שלנו את סיפה של מראית העין הממקמת את גרעין ההתענגות. אני מציע לא למחוק את מראית העין אלא לקבל אותה בחזרה.

לא אמרתי שום דבר על הקשרים, לעת עתה אמרתי רק שלא ניתן להסתדר בלעדיהם אלא בתנאי שלא  משתמשים  בהם. הם ישארו כמטאפורה, זו הצעתי,  כמטאפורה של היעדרות של מדע של ממשי, מדע  אותו הם מחליפים. אם קיימת פרקטיקה של האנליזה היא בשל כך שאין מדע של הממשי.

(1) Inferno Canto XX, verso 100, , הקומדיה האלהית
(2) בצרפתית toilette . גם הלבשה, רחצה (faire sa toilette) , גם תלבושת, גם בית שימוש ((cabinet de toilette

תרגם מספרדית: ארנסטו פיצ'וטקה
עריכה: מלכה שיין, שירלי שרון-זיסר