"הפכנו את הגוף האנושי לאל חדש"

אריק לוראן

ראיון זה שהופק עבור לה-נאסיון על ידי ויג'יניה ארכה ובשיתוף פעולה עם ססיליה דיוואן, התפרסם בעיתון היומי הארגנטינאי ב-9 ליולי 2008. אריק
לוראן מבקר את הרוח המדעית והמכניסטית של תקופתנו.

היום מה שיש לנו במשותף, זה לא הקשר החברתי, הפוליטי או הדתי,
אלא הגוף שלנו. הפכנו את הגוף האנושי לאל חדש: הגוף כתקווה
האחרונה להגדיר את טובת הכלל. זה, נראה לי, האב-טיפוס של
אמונות כוזבות. בהעדר הערבות של האל, תהיה הערבות בתוך הגוף.
מניחים שזה הבסיס למדע של אושר. הודות לטכנולוגיות החדשות,
הנוירולוגים מציעים לנו תמונות שחזקה עליהן שהן מראות לנו את מרכז
האושר. זה מדהים לחלוטין. למרות זאת, התגובות המהירות שמדעי-המוח מציעים לקונפליקטים
הנפשיים הינן תגובות כוזבות.  בחברה שלנו מתקיים הרעיון שניתן לצמצם הכול לטכניקה. זה הלך מחשבה מכאניסטי. דוגמא להלך רוח מכאניסטי זה של תקופתנו, הם המעשים של ארה"ב בעיראק. במעבדה, הם התפתו לדמיין מדינה דמוקראטית. הם עברו לאחר מכן ממודלים של מעבדה למדינה מבלי לקחת בחשבון לא את ההיסטוריה ולא את הקונטקסט הממשי. תפיסה טכנית זו של העולם לא מפסיקה לייצר אסונות.

אתה מתאר את הציביליזציה הנוכחית כאינדיבידואליזם של המון. אתה אומר שחברה זו מייצרת עודפות של הדרה / exclusion. מה הן התגובות של הפסיכואנליזה לאלה המוצאים/המוּדרים מתוך המערכת?

המודרים הם אלה אותם מוציאים אל מחוץ לחליפין הכלכליים. זה לדוגמא המקרה של ה- cartoneros  הארגנטינאים. הם מטפלים בשאריות של הצריכה, מפני שהם עצמם במצב בו הם מצומצמים למעמד זה. כמודרים, הם ממחזרים את מה שמודר. האובייקט הבסיסי המיוצר על ידי החברה שלנו, זה הפסולת. באותו אופן, אנשים אלה , לעיתים נמצאים בשימוש ולעיתים נזרקים. למול אופן זה של נישול, מה שאנו טוענים שלא ניתן להיות מודר מהשפה. המודרים הנוצרים על ידי הברוטאליות של הקרעים הכלכליים לא מפחיתים את מספר ההוויות-המדברות.

כיצד ניתן לשוב ולתת להם מקום?

על ידי כך שינתן להם הדיבור. בעוד שאין להם כוח קניה, יש להם הכוח לדריסת רגל מחודשת בגורלם, לקשור מחדש את החוט של ההיסטוריה שלהם, למצוא פיתרון כשהוא אפשרי.

אי-היכולת הזאת להגיע לצריכה מייצרת אלימות. האם אתה מאמין שהחברה שלנו היא יותר אלימה מקודמותיה?

זה לא שיש יותר אלימות, אלא שיש יותר טכנולוגיות של אלימות. נבנתה חברה של מעקב מוכלל: וכך, חיפוש האופן לעקוף הגנות אלה, מייצר עוד אלימות. זאת שאלה של טכנולוגיה. אנו טובלים בעולם טכנולוגי בו ההרסנות של האלימות היא תדיר יותר יעילה. זוהי יעילות שלילית, זה דחף המוות, החלק הארור...

בין הקרבנות של אלימות זו, השברירים ביותר הם הצעירים. היכן הם נמצאים בסצנריו הזה?

הצעירים עשויים לחוש מופקרים לעצמם. חלק מאלימות זו קשור למצב האנושי. האדם הוא חיה אלימה. הצעירים חשים אם כך מופקרים לאלימות של עצמם. לפני כן, שלחו אותם למלחמה. כעת, שולחים אותם לבית ספר, אך שכשלעצמו נתקל בקשיים של סמכות. יש למצוא מודלים חדשים בכדי לסייע לצעירים לחצות את גיל ההתבגרות. זו אשמתנו לא שלהם: לא השכלנו להמציא טקסים שיכולים לסייע לצעיר הנתון לאלימות של הנעורים דרכי מוצא שאינן הרסניות בעבורו ובעבור האחרים.

 למשל? 

במאה ה- XIX, כאשר האנגלים היו צריכים לעבור לחינוך להמונים, הם מצאו את הספורט להמונים, את הכדורגל. צורת סוציאליזציה מקורית. הספורט שכך נהגה, הסתיים. המשחקים האלימפיים וגביעי העולם מעידים על כך. אלה הם למעשה רגעים של קרע של הקשר החברתי. יש למצוא את המקבילה בעבור המאה ה- XXI של מה שאז עשה הספורט. מה יהיה הטקס החדש, שבפרקטיקה של הגוף, יהיה מקור לקשר חברתי?

המשפחה הייתה אחד המפלטים שנראה היה שאינם ניתנים לצמצום. האם כבר אינה כך?

יש כיום כל מיני סוגים של משפחות: משפחות מסורתיות, חד-הוריות, מורכבות מחדש, זוגות מאותו מין וכד'. אלה אופנים להחזיק איווי של משפחה. לא ניתן לומר שהיא כבר אינה אובייקט של איווי: זה ליתר דיוק אובייקט של איווי בצורות מרובות, שכבר אינו מווסת על ידי המסורת.

במשפחות אלה, איזה מקום ממלא האב, דמות זו שתמיד הייתה מרכזית בעבור הפסיכואנליזה?

אחד השינויים שהטביע את חותמו על תקופתנו הוא אובדן ההשפעה של האיסורים. אני נזכר בסיסמא המפורסמת של סוף שנות השישים: "אסור לאסור". יש היום אובדן השפעה של הסמכות, של המודל המסורתי של הסמכות. דמות האב השתנתה: הפונקציה שלו מאז היא לטעון את עצמו באשמה על כך שהוא אוסר. אנו עדים לכך עם התרחבות הפרעות הקשב וההתמכרויות. אלה הן פתולוגיות של הפעילות, שנראה שהן מתרחבות על ידי הפתולוגיות הנגזרות מהאיסור.

מהן הפתולוגיות של הפעילות?

אנו רואים יותר ויותר אנשים עושים יותר מדי. יותר מדי עבודה, יותר מדי סמים, יותר מדי אכילה, יותר מדי אי-אכילה, יותר מדי קניות...כל מיני אופנים של הגזמה ללא יכולה להיעצר. אם האושר הוא שיהיה לך יותר מאשר לאחרים, יש לעשות הכול באופן מוגזם בכדי שיהיה יותר, מבלי לחשוב, מבלי לקחת בחשבון את התוצאות.

הפסיכואנליזה היא נגד השימוש בתרופות בפתולוגיות מסוימות?

הפסיכואנליזה היא שיח שהתפתח. בתחילת המאה הקודמת, הפרקטיקה נעשתה בציביליזציה בה הסמים הפסיכוטרופים לא היו קיימים. אבל כיום, כל העולם נוטל תרופות: למחלות, לכול מיני טרדות, לדיכאון מוכלל, לצרכי מניעה, בכדי לעשות יותר, במקרה בו..זה אופן נטילת תרופות ליבידינאלי.

למה אתה מתכוון כאן ב"ליבידינאלי"?

לנטילת תרופות על דעת עצמך, לתרופות הנצרכות מחוץ להתוויה רפואית מוגדרת, צריכה התפוסה באיווי. למשל, בתרופות שעשויות בכדי לטפל באי-תפקוד של הזקפה הגברית, נעשה שימוש בכדי לשפר את הביצועיים המיניים ולספק פאנטזמה. אנו בציביליזציה בה השימוש בתרופות הוא מאוד נוכח. אם לרשימה של אלה שנוטלים תרופות, נוסיף את אלה שמסממים את עצמם בתרופות קלות, אנו כמו הספורטאים, כולנו מסוממים! הפסיכואנליזה טוענת אך ורק שהשיח שלה פועל בציביליזציה שהשתנתה. היא מציעה לכל אחד שיוכל לפרום את האידיאל של הדחיפה-לסימום (pousse-au-dopage).

הטקסט בגרסה הצרפתית נערך על ידי כותב המאמר

תרגום לעברית: אילנה רבין