הפירוש הלאקאניאני / פייר-ג'יל גגן

ישנה פרגמאטיקה של הפירוש הלאקאניאני. פרגמאטיקה זו מחוללת אפקטים בסבל מן הסימפטומים, בהתענגות של הגוף ובמיקומו של הסובייקט בקשר החברתי. ניתן לאתר אפקטים אלה. אני מציע לכם שניקח על עצמנו משימה: להציג אפקטים אלו בכנס הבא שלנו.

אכן, הפירוש מתיר את סיבוכי הסובייקט בסמלי, בדמיוני ובממשי של הגוף. הפירוש מכוון לכך שהסובייקט יוכל "לדעת לעשות שם" עם מה שיוותר לאחר סיום סיבוב של ריפוי או לאחר ריפוי שהובל עד לסיומו. אם כך, הפירוש מוביל לצורה מסוימת של סיפוק.

1. האצבע המורמת של יוחנן הקדוש (St. Jean)

בכתב "הכוונת הריפוי" (עמ' 641 בגרסה הצרפתית), הרעיד לאקאן את אמות הסיפים של הפירוש הפוסט- פרוידייאני כאשר שאל את עצמו: " איזו שתיקה חייב האנליטיקאי לגזור על עצמו עכשיו על מנת לחלץ מביצה זו את האצבע המורמת של יוחנן הקדוש  של ליאונרדו, על מנת שהפירוש ימצא מחדש את האופק השומם של ההוויה, שם על סגולתו המרמזת לפרוש עצמה?"

פרויד אכן מהווה יוצא מן הכלל, היות והוא לא הייה מיישם מתכון קבוע מראש. הוא היה ממציא. בבדידות מסוימת, ממנה נבעו ,ללא ספק ,השאלות ששאל את עצמו עד לרגע האחרון באשר להבניות שפיתח עבור איש הזאבים, בעיקר על מנת לדעת מה מהן עליו למסור לפציינט שלו.

זה בשל ההטיה של הפוסט-פרויידייאנים שהפירוש קפא, הפך ל"טכניקה". לאקאן התאמץ למנוע את הפיכת הוראתו לטכניקה. זהו איווי נעלה שאנו מתאמצים להיות ראויים לו ולעמוד בו, שהרי מדובר גם באינדיקציה של לאקאן.

זאת הסיבה בשלה שיבח לאקאן למן ההתחלה את שתיקתו של האנליטיקאי, שתיקה שאינה פה סגור, שהרי בו-בזמן הצביע לאקאן על כך שעל האנליטיקאי לשלם במילים שלו ובפרסונה שלו על מנת להיות ראוי למשימתו. על התערבויותיו של האנליטיקאי להתבלט על רקע השתיקה ממנה הן ניתקות. התערבויות אלה גורמות למשחק ההדהודים הפואטיים באמירות של האנליזנט, ובעשותן כן הן גורמות ל"דקונסטרוקציה" של האינטנציונליות של השיח שלו. הן מחוללות הרקה: הן מחוררות את שיח הפציינט כפי שעושה המטפורה הפואטית.

2. אומנות הדגימה 

ישנו דבר מה נוסף במשפט בעל הגוון ההיידגריאני הנוגע לאצבע המורמת של יוחנן הקדוש של ליאונרדו דה וינצ'י: לאקאן מציין באמצעות משפט זה שהפירוש איננו ידע שכביכול מוחזק על ידי האנליטיקאי עוד טרם המפגש עם הפציינט. מכאן ש"אין מטא-שפה" , אין אחר של האחר (1). הפירוש יוצא מאמירותיו של האנליזנט על מנת לחזור אליהן.  כדאי, איפה, שהאנליטיקאי יפעל "בין ציטוט לבין חידה" באמצעות דגימה מתוך המסמנים של האנליזנט או באמצעות קריעת המובן. זהו תו שני של הפירוש הלאקאנייאני: הוא הולך נגד המובן. בזה הוא גם הולך נגד ההעברה הדוחפת לחיפוש מובנן של תצורות הלא מודע, הדוחפת גם לפרישה של התביעה והיכולה להוביל לאותו סוג שיגעון שמהותו "להעדיף תמיד את הלא מודע". אך בל נשכח את ההעברה, היות והיא מצביעה על כך שהאנליזנט מניח את גופו בתהליך האנליטי וממקמת את האנליטיקאי כאובייקט בר שימוש כלשהו. לא כדאי גם, באמתלא של התנגדות למובן,לחסום את האסוציאציה החופשית תוך ניהול מאולץ של החיפזון.

הסמינר ה- XVIII מדייק בכל הנוגע למה שלאקאן ניסח כבר במאמרו "הכוונת הריפוי", כאשר הצביע על כך שמה שבאמת מתנגד למובן איננו אי-המובן כי אם מה שהוא מכנה האות.. מנקודת ראות זו, הפירוש האנליטי מכוון להפרדה של מה ששקע כאות: המסמן או המסמנים בהם מצא עצמו הסובייקט תפוס מתוקף הנסיבות האקראיות של המפגש שלו עם ההתענגות. מכאן נובע המאמץ של לאקאן להדגיש את החיתוך שמחולל עבור האנליזנט את "מה שנקרא בתוך מה שנשמע", וזאת על רקע מה שלא ניתן לומר.

זה בשל כך שהאנליטיקאי ממוקם כעורך של האמירות של האנליזנט (על פי הביטוי של ז'-א. מילר שכיוון בדיוק למטרה עבורינו). חיתוך, הדגשה, פגישה קצרה: כל אלו פונים לאותו כיוון שהוא צמצום המובן שהלא-מודע, מרגע שהתבססה ההעברה, נוטה לגרום להתרבותו. אולם החתוך איננו שרירותי. הוא מנסה למצוא נקודת כפתור עבור המפגש. הוא הופך את המפגש לבר סיום בו בזמן שהוא מתיר. הוא שואף לפסקנות.

3. האקט המשנה את הסובייקט

החל מ 1967 לאקאן מחליף את המושג הפרויידיאני של הפירוש בזה של האקט. זוהי נקודת מפנה בהוראתו, אפילו אם לרגעים נדמה כי הוא חוזר להמשגה קודמת. כפי שז'.-א. מילר הזכיר באופן מרשים ב-1995: הלא מודע מפרש (ולעיתים אף משקר). בכך, השתנתה הפסיכואנליזה: האקט נופל בחלקו של האנליטיקאי, כלומר מה שנמצא מצידו של האנליטיקאי מאפשר התמרה, מאפשר את הצמצום המרשים לעיתים של יחסו של הסובייקט להתענגות, יחס אותו אנו מכנים סימפטום. מאידך, בחלקו של הלא מודע, כלומר בחלקו של הפציינט עצמו בחיפושו אחרי האמת ובתמרונו, המהול בהתענגות, של המובן, נופלת המשימה של פירוש הסימפטום. דבר אינו מוציא מכלל אפשרות שהאקט של האנליטיקאי יהיה אקט של שפה (במובן שטבע הפילוסוף הבריטי ג'. ל. אוסטין J-L Austin ), אך דבר אינו מחייב זאת. אני רואה את האקט של האנליטיקאי בפרט כאקט שתוחם עבור הלא מודע של הפציינט מקום לפנות אליו (אריק לורן הצביע על כך LNA מס' 8 ביחס לאוטיזם במאמר "צופן האוטיזם").

כך הפירוש הלאקאנייאני מתגלה באופן מהותי כאקט רישום של אמירה של פציינט, אקט המשנה את הסימפטום. כאן הפרסונה של האנליטיקאי והידע שמניחים לו, נמחקים אל מול ה"לדעת לעשות" שלו עם ההעברה של האנליזנט, עם הסצנה הדחפית המושמת בפעולה בפגישה. כל אנליזנט הנו קודם כל "הומלס", סובייקט במצב שברירי. האנליטיקאי מעניק לו כתובת, אתר להתגורר בו, מקום בו יוכל למקם את "ההלשון"  שלו.  אל האנליזנט שמתחייב להתנסות האנליטית והולך בה רחוק מספיק תחזור העובדה ש"ההלשון" שלו מהווה צעיף שמכסה את חור הטראומה: S1 כלשהו. 

4. מעבר ללא מודע העברתי

לאקאן האחרון מפנה אותנו לדרך אחריה מזמין אותנו ז'- א. מילר לעקוב מזה שנים אחדות: דרכו של לאקאו האחרון ושל לאקאן האחרון-אחרון. דרך זו מצביעה על כך שללא מודע המפרש, הלא מודע המאפשר שינוי בסימפטום (כלומר הויסות בין הגוף, ההתענגות והקשר החברתי), ללא מודע  זה יש גבול. לידע אותו לא מודע זה פורש אין שימוש אחר אלא זה של הפירוש על-ידי האנליזנט, המתקן תחת העברה את הסימפטום שלו עצמו. בנוסף, הקיטוב החד ערכי של הידע הלא מודע באמצעות אמת שהיא כביכול "עבור כולם" מושם בשאלה על-ידי לאקאן. אם כן, מה מקומו של הפירוש?

אבדוק זאת תחילה מפן ההתנסות הנוגע לאנליזנט: נראה לי כי כאשר הלא מודע נוגע בממשי (הופך לממשי), ניתן להצביע על נקודה בה הסיפמטום צומצם דיו על מנת שלא לתת עוד לתצורות של הלא מודע ערך של אורקל, נקודה בה הסבל מן הסימפטום הפך לנסבל עבור הגוף. לאקאו מצביע על כך למשל כאשר הוא מדבר על העיגול הרביעי, הסינטום.

מהצד של האנליטיקאי, אני מגיש לעיונכם את הטענה הבאה, שיתכן ומסכמת את הקשר של האנליטיקאי לאקט שלו עצמו: פעל כך שהמימרה המכוונת את האקט שלך  תהייה כזו שתוביל אותך לא לשים את עצמך במקום של הלא מודע. כוון לגלם את המקום הריק עליו הצביעה האצבע של יוחנן הקדוש של ליאונרדו, הנח לאנליזנט לבטוח בסינטום שהוא המציא, כאשר יוכל לעשות זאת.

ההימור עץ או פלי, ההימור כפי שדיבר עליו פסקל, הוא במקרה הזה הימור  שהסינטום, אמצאה ייחודית של האנליזנט, הוא הצורה הטובה ביותר להבר את הדמיוני, הסמלי והממשי ובמיוחד הצורה הטובה ביותר לגרום לקונסיסטנטיות של הממשי של ההתענגות הגופנית.

ניתן לומר שזהו הנס שמתחולל באמצעות הפירוש הלאקאניאני. מוחזק על ידי המפגש תחת העברה בין שני גופים, במנגנון הפרוידיאני, הפירוש מייצר במשלב הדיבור את אירוע הגוף המיוחד המפייס וההופך את ההתענגות למשהו שניתן לקבלו, שניתן לחיות אותו. הפירוש מאפשר גם את הפסקת המנוי על חיפוש המובן שההעברה חונכת ומכוונת. ונאמר פעם נוספת, בעיקבות לאקאן ועם לאקאן: הפירוש מספק  לאנליזנט את האמצעי לדעת לעשות שם עם הסינטום שלו.   

 [1] Lacan, J. Ornicar? 29 compte rendu du Séminaire L'Acte analytique, p. 19. Paris, Le Seuil

תרגם מצרפתית: ארנסטו פיצ'וטקה
ערכה: שירלי שרון-זיסר 

ביבליוגרפיה