בעבור ה -  Encuentro Americano

אריק לוראן

לאחרונה, 300 איש בערך הגישו עבודות לוועדת הממיינת של ה- Encuentro. שפע זה מעיד על העניין שעורר אירוע זה בבואנוס איירס.

התכנית מתרכזת באופני מפגש וממשק בין השיח הפסיכואנליטי ובין שיח האדון, לאורך האופנויות המוסדיות להתייחסות[1] לסימפטומים. המונח מוסד מובא במובן הרחב ביותר. הוא כולל, כמובן, את חדר העבודה של הפסיכואנליטיקאי, שהוא מוסד לכל דבר. הסימפטומים אף הם מוגדרים במובנם הרחב, ככל מה שמקרטע, שלא הולך, שמצביע על הטירוף של הקטגוריות באמצעותן האדון מנסה ללחשב ולסווג סימפטומים אלה. לאחרונה במצבה של הקליניקה, ה- DSM, הקטגוריות מתפוגגות וזמניות. הן נחשבות כארטיקפט של שפה אפידמיולוגית.

ה- Encuentro שם לעצמו כמטרה להבהיר את האפקטים הסובייקטיביים של האינטראקציה בין הפרקטיקות המוסדיות לבין השיח הפסיכואנליטי. דבר זה יאפשר לנו למרכז את השיח הפסיכואנליטי סביב עצמו, תוך מעקב אחר הדו-שיח עם אופני הפעולה של השיחים[2] האחרים.

האסכולות חייבות להפוך עצמן לאחראיות לפסיכואנליזה בכללותה ולחזק את הקשרים של חבריה עם השיח שמפיח בהם חיים. עליהן להחיות את האיווי שמצביע על כך שההכשרה הפסיכואנליטית ביסודה אינה הסמכה של תראפיה של אחרים. היא מנסה לשים את האיווי בהתנסות של גוף אל גוף סינגולרי לאנליזה עצמה ולהדרכה[3]. למרות זאת, לא ניתן להקיש מכך שום אדישות ביחס לאפקטים שהשיח יוצר במוסדות בהם שולט המימד התרפויטי. האסכולה האחת, האסכולה של הפאס חייבת גם להישמר בפני ניצול לרעה של מסמני השיח שלה, השימוש הנעשה בהם וההליכים שהם מסמיכים.

בשיח האדון, במידה בה התנהלות מחודשת כרוכה בקשר חברתי רופף, שבור אפילו זה שעבר אטומיזציה, שאלת הזהות הופכת לדחופה. פוליטיקה של זהות, של סווג לאזורים זהים, התהוותה. הטרנספורמציה של קשר פוליטי למנגנון הקשבה לסבל של סובייקטים מוכפל על ידי כניסה של סמכות (אוטוריטה) לקטגוריות המסמיכות פיקוח על "אוכלוסיות". הרס הקטגוריות הקליניות והחברתיות הישנות, שאריות הקליניקה של המבט ושל הדיאלוג הקליני הסינגולרי, על ידי המדע, מגיע לפרדיגמה של התנפצות ונפיצות. ההתייחסות למדע כערבות היחידה לשיח הקליני אף מועצמת על ידי השכחה של מה שחומק ממנו. וכך, התוצאה היא נטישת הסובייקטים לרפיונם ולסבלם.

בזמן שמציעים לסובייקטים להיכנס לקטגוריות חדשות של הזדהויות קולקטיביות, המהירות של מהלכים אלה יוצרת אזורים של אי-חוק בהם הסובייקט מאבד את עצמו. המבוי הסתום ואי-היכולת של הקליניקה של התרופות רק ממשיכים לנפח את ניצול המרשמים והשימושים המעוותים בהם. הסתירות בין הפרוטוקולים לשימוש משאירים את הפרקטיקאים ללא מוצא. ההתנסות הקלינית היא כל כך מפורקת במוסדות עד שכבר לא ניתן להכלילה בשפה קלינית שיטתית. ה- DSM נעשה לאל-תיאורטי, ספירה טהורה של סינדרומים. החל בה-לשון[4], העיבודים של השפה הקלינית מסתדרים רק על פי הסדרה הסטטיסטית. רק המידה של השכיחות מגדירה את הלגיטימיות של תופעה.

ה- DSM על ידי ביזורו והסתמכותו הבלעדית על חוק האחוזים, הראה שהקליניקה עשויה מחתיכות של ממשי שהשפות הקליניות כיסו על ידי לכידות של שיטה.

כיצד אם כך ניתן לפגוש ב- Encuentroאת השיח הפסיכואנליטי ואת הדיאלקטים של המוסדות? ה- Encuentro אינו האנציקלופדיה הבורחסיאנית של כל מה שמקרטע במוסדות. אין היא מכוונת למיצוי אלא בעיקר להזמנה למי שרוצה להעיד על התנסותו כפרקטיקאי והחושב שהפסיכואנליזה יכולה לתת לו כיוון (אוריינציה).  ה- Encuentro מזמינה את מה שהוא , מן הסימפטום, שגורם לדבר בסדקים של הקשר החברתי, היא עושה מעצמה הפתי[5] של הסימפטומים בכך שהיא הולכת אל מעבר למנגנונים שנוצרו בכדי לצמצמם לשקט.

לכן התכנית של ה- Encuentro חוקרת את המרחבים של מפגשים אפשריים של השיחים תחת ארבע כותרות עיקריות:

1. – הבלתי ניתן לצמצום של הסימפטום לקשר חברתי
2. – איך לגרום לשמיעת הסימפטום במוסד?
3. – האפקטים של מועקה למול היומרה  הכוללנית[6] של הפרוטוקולים
4. – השאריות הסינגולריות של אי-הנחת לנוכח הזדהויות סגרגטיביות

למעשה, הפרקטיקאים שפועלים במוסדות נחצים על ידי רגעים של מועקה, אנדרלמוסיה, וודאויות צפויות, בטחונות שמתערערים, כוונות טובות שמתגלות למעשה כדרך גישה למעגלים תופתיים. כל האפקטים האלה אורבים במקומות בהם ניתן לשמוע שהם מעידים בעבור הסימפטום, מעבר לכל האנשים שנמצאים בסצנה.

השדה הפרוידיאני, ה- AMP, האסכולות לקחו את היוזמה לתפוס משהו במקומות של המפגש והממשק, משטחים טקטונים אמיתיים הסובלים את זעזועי השיחים, כל אחד לפי המנגנונים שלו וסדרי העדיפות הייחודים לו. השדה הפרוידיאני הלך באופן כזה שה- Encuentro יקבל צורה של אינטר-קרטל מורחב, בהתאם לריבוי בו בו הוא מטפל. הוועדה המדעית הצליחה למעשה לקבוע קרטלים מורחבים שהיוו הרחבה לטקסטים שנמסרו. שיחה זו בין הקרטלים תקבע על ידי התכנסויות מתוכננות סביב הנושאים שהוגדרו.

ננסה להגדיר מכשירים חדשים בכדי לחקור את הפוריות של המבוי-הסתום של שיח-האדון למול הלא ניתן לריפוי של הסימפטום. נבחן כיצד ההזדהויות הקונפורמיסטיות לעבודה במוסדות מאפשרות להשאיר מקום ל"אחד-אחד", הן בקשר למקרה והן בקשר לפרקטיקאי.

אנו שואפים למעשה ליצור אהבה לסינגולריות של ה-הלשון[7] הלא-מודעת ברגע של הציביליזציה בו הסינגולריות נתפסת רק במישור הדמיוני של ה-אני: תקופת האינדיבידואליזם של ההמון. ה- Encuentro הוא מנגנון שמאפשר להעיד על היכולת של הפסיכואנליזה ליצור אפקטים של שיח באפשרה לשמוע את הדהוד התנגדותו של הסימפטום לטיפול מוסדי בו.

ה- Encuentro בדרכו נמצא בדיאלוג עם מטרות כנס פיפול IV בברצלונה, החוקר את הקליניקה והפרגמטיקה של אי-שילוב[8] בפסיכואנליזה. הוא מתחיל מנקודת המוצא שהסימפטום, בשיח האדון, הוא קודם כל נתפס כמה שמפריד את הסובייקט, הלא-משולב[9] מהקשר החברתי. גישה זו לסימפטום במונחים של חסר[10] מאפשר שלא לזהות את הפוזיטיביות של הסימפטום. דבר זה מעיד על אי-השילוב הרדיקלי של הסובייקט לשפה המקובלת והקשר החברתי שהיא מסמיכה. בדיוק בגלל שהסובייקט יודע את עצמו כלא-משולב[11] שהוא רוצה לעשות כמו כולם, שהוא רוצה לשלב את עצמו.

לאחר שהגדיר את היסודות הפסיכואנליטיים ואת המגוונים הקליניים של אי-השילוב, פיפול IV יפיק את הלקחים מהפרקטיקה במרחבים מוסדיים בהם משהו מהסימפטום יכול להיאמר ולהישמע, "מרחבי אלפא". לאחר שנשמע קולם של אמנים שהפכו את אי-השילוב שלהם ליסוד של הקשר החברתי שלהם (ג'ויס, בקט, גולד) יש לחקור האם האופן בו מדברים על הסימפטום במרחב מועדף זה שהוא הכנס הקליני מאפשר למעשה לשמוע את הייחודיות שלו.

מפיפול IV ועד ה- Encuentro Americano, באופן מאוד מגוון, אותו ציר של חקירה נשמר. הוא עוקב אחר הבהרה של פנטזמות קליניות. הוא מכוון לבסס את המיפוי של הממשי הפועל בפרקטיקות המוסדיות ולכוון את האוריינטציה שלהן החל ממנו. זה ההימור במפגשים אלה.

Eric Laurent

17 juin 09

תרגום: אילנה רבין