סמינר I          
 
לאקאן, צעד אחר צעד :
לקרוא את סמינר I של ז'אק לאקאן

באחריות: ליאת שליט עם רוני מנור

סדרת הסמינרים של לאקאן, שהחלה ב- 1951 בבית החולים הפסיכיאטרי סנט-אן שבפאריז, ואשר נמשכה באופן שנתי עד שנות ה- 80 תחת אכסניות אקדמיות שונות בעיר, נפתחה בסמינר זה, הראשון, שכותרתו: Freud’s Papers on Technique.
ב-22 ההרצאות הפרונטליות המהוות את גוף הסמינר הראשון, לאקאן פורש את ה"חזרה לפרויד" שלו, באמצעות קריאה דקדקנית וביקורתית במאמריו של פרויד אודות הטכניקה הפסיכואנליטית, על מנת לחדד את המצפן האתי של הפרקטיקה האנליטית ולהתמודד עם אנליטיקאים בני זמנו של לאקאן, אשר קראו את פרויד אחרת.
"לקרוא את סמינר I של לאקאן, צעד אחד צעד" הינה ההצעה שלנו לכל מי שמתעניין בפרויד, בלאקאן, בפסיכואנליזה, ואשר חש עצמו לעתים נבוך ביחס להתמצאותו בטקסטים הבסיסיים והמכוננים ביותר שלה. נדון למשל במושג ההתנגדות וההגנה באמצעות קריאתו של לאקאן את עדותה של מרגרט ליטל, נחדד את הקשר בין האגו לבין השלילה תוך התייחסותו של לאקאן לאנה פרויד ולמלאני קליין, נעשה מאמץ למקם את הדמיוני והסמלי כפי שלאקאן הבנה אותם בתקופה זו ביחס לנוירוזה ולפסיכוזה. מושגי המפתח המוכרים בפסיכואנליזה: התנגדות, הגנה, העברה, אגו, סופר אגו, אגו-אידיאל ועוד ייקראו מחדש, בעזרת קריאתו הרעננה של לאקאן, ויקבלו את מקומם ביחס למושגי יסוד שלו: הדמיוני, הסמלי, הסובייקט, השיח, האיווי ועוד, ולאור מקומה המרכזי והייחודי של השפה בפסיכואנליזה.
 
קורס קריאה מודרכת זה יתארח השנה במרפאה לגיל הרך במרכז לבריאות הנפש "רמת חן", רחוב הצבי 9 תל אביב , באדיבות ד"ר יפעת ברונשטיין, מנהלת המרפאה.
הקורס יתקיים בימי רביעי אחת לשלושה שבועות, בין השעות 14:15-15:45 החל מאוקטובר 2017 ועד יולי 2018 (סה"כ 15 פגישות, לפירוט התאריכים ראה למטה).
הרשמה מראש בתשלום של 1200 ₪ (כולל את הספר Seminar I / Lacan באנגלית, שיינתן למשתתפים רשומים טרם פתיחת הקורס). צוות המרפאה המארחת ברמת חן מוזמן להצטרף למפגשי הלימוד. הכניסה לקורס תתאפשר רק באופן שנתי ולא על בסיס מפגשים בודדים. 
משתתפים המעוניינים לקבל תעודה על השתתפותם מטעם פרויקט דורa יתבקשו להגיש לקריאה ביקורתית עבודה בת 5 עמודים אודות אחד הנושאים הנידונים במפגשים. עבודה זו תוגש לאחד מצוות המורים של דורa , שייבחר על ידי המשתתף.
 
 
תאריכי המפגשים:
18.10.17, 8.11.17, 29.11.17, 27.12.17, 17.1.18, 7.2.18, 28.2.18, 21.3.18, 11.4.18, 2.5.18, 23.5.18, 13.6.18, 27.6.18, 11.7.18, 25.7.18
 
לפירוט מלא של תוכן העניינים של הספר: http://www.lacan.com/seminars1a.htm
 
 
 הקדמה לסמינר I מאת לאקאן
המאסטר שובר את השתיקה באמצעות כל דבר- הערה סרקסטית, בעיטת-פתיחה.
כך המאסטר הבודהיסטי מנהל את חיפושו אחר משמעות, לפי טכניקת הזן. היא מחייבת את התלמידים למצוא את התשובה לשאלות שלהם בעצמם. המאסטר אינו מלמד אקס-קתדרה מדע מוכן מראש; הוא מספק תשובה כאשר התלמידים מצויים על סף מציאתה.
סוג זה של הוראה הינו סירוב לכל שיטה. הוא חושף מחשבה שבתנועה – אף על פי שהיא פגיעה לשיטתיות, משום שהיא בהכרח בעלת מימד דוגמאטי. מחשבתו של פרויד הינה לנצח פתוחה לרביזיה. תהא זו טעות לצמצם אותה לכדי אוסף של משפטים שחוקים. כל אחד מרעיונותיו מכיל חיוניות משל עצמו. לכך בדיוק קוראים דיאלקטיקה.

כמה מהרעיונות שלו היו, בזמן נתון, הכרחיים עבור פרויד, כיוון שהם סיפקו תשובה לשאלה שהוא ניסח קודם לכן במונחים אחרים. לפיכך אפשר לחוש את ערכם רק אם ממקמים אותם בתוך קונטקסט.

אך זה אינו מספיק לערוך קצת היסטוריה, היסטוריה של המחשבה, ולומר שפרויד חי במאה מדעית. נהפוכו, בפשר החלום, משהו בעל מהות אחרת, בעל דחיסות פסיכולוגית קונקרטית, נמצא על הפרק, כלומר, משמעות.
מנקודת המבט המדעית, פרויד נראה בנקודה זו כעומד לפנות אל החשיבה הארכאית ביותר- קריאת משהו לתוך חלום. מאוחר יותר הוא חוזר אל הסברים סיבתיים. אבל כאשר מישהו מפרש חלום, הוא תמיד שקוע עד הצוואר במשמעות. מה שנמצא על הפרק הוא הסובייקטיביות של הסובייקט, באיוויים שלו, ביחס שלו לסביבה, לאחרים, לחיים עצמם.

משימתנו כאן היא להציג מחדש את המשלב של המשמעות, משלב שיש הכרח לתכלל אותו מחדש בתוך מישורו שלו.
ברוקה, לודוויג, הלמהולץ, דו בואה-ריימונד (Brucke,  Ludwig, Helmholtz, Du Bois-Reymond) ייסדו מעין אמונה מחייבת- כל דבר ניתן לרדוקציה לכוחות פיזיקליים, אלו של משיכה ודחייה. ברגע שלוקחים זאת כהנחה, אין שום הגיון בללכת מעבר לכך. אם פרויד הלך מעבר לכך, זה משום שהוא לקח על עצמו גם הנחות אחרות. הוא העז להעניק חשיבות למה שקרה לו עצמו, לסתירות שבילדותו, לבעיות הנוירוטיות שלו, לחלומותיו. לכן פרויד עבורנו נגוע, כמו כל אחד אחר, בכל המקריויות- מוות, אישה, אב.
דבר זה מייצג חזרה למקורות, ובקושי מצדיק שיקראו לו מדע. מה שתקף היטב באמנות של טבח, אשר יודע כיצד לפרק עוף, לפרק אותו עם מעט התנגדות ככל האפשר, נכון גם עבור הפסיכואנליזה. אנו יודעים כי יש שיטה להמשגה עבור כל מבנה. אך מכיוון שזה מוביל לסיבוכים, מעדיפים להיצמד לרעיון מוניסטי של דדוקציה של העולם. כך הולכים לאיבוד.

יש להבין כי אנו עושים את הדיסקציה שלנו עם מושגים, לא עם סכין. למושגים יש את הסדר שלהם במציאות. הם לא נובעים מתוך ההתנסות האנושית- לו נבעו, הם היו עשויים היטב. התוויות הראשוניות  נובעות מתוך המילים עצמן, אלו הן מכשירים עבור שרטוט של הדברים. לפיכך כל מדע מצוי בחשיכה למשך זמן רב, מסתבך בשפה.

תחילה ישנה השפה, כבר בעלת צורה, ובה אנו משתמשים כפי שהיינו משתמשים בכלי גרוע. מזמן לזמן, היפוכים קורים- מהפלוגיסטון לחמצן, למשל. לוואוזיר (Lavoisier)  הציג את המושג הנכון, חמצן, באותו זמן של הפלוגיסטי שלו. שורש הקושי נעוץ בכך שאפשר רק להציע סימבולים, מתמטיים או אחרים, על ידי שימוש בשפה יומיומית, מכיוון שעליך, אחרי הכל, להסביר מה אתה הולך לעשות איתם. אז, נמצא אתה ברמה מסוימת של חילופין אנושיים, רמת המרפא במקרה זה. כך נמצא פרויד, למרות הכחשתו. אך, כפי שהדגים ג'ונס, הוא החיל על עצמו, כבר מרגע ההתחלה, דיספלינה של לא לשקוע  בספקולציות, בניגוד לאן שנטייתו הטבעית משכה אותו. הוא התמסר לדיספלינה של עובדות, של מעבדה. הוא הרחיק עצמו מהשפה השגויה.
הבה נפנה כעת לרעיון של הסובייקט. כאשר מישהו מציג אותו, מישהו מביא שם את עצמו. האדם הדובר אליך הוא אדם ככל אחד אחר- הוא עושה שימוש בשפה השגויה. עצמו, לכן, נמצא על הפרק.

לפיכך, ידע פרויד, כבר מההתחלה, שהוא יתקדם באנליזה של הנוירוזות רק על ידי אנליזה עצמית.

החשיבות ההולכת וגוברת שמייחסים בימינו להעברה הנגדית משמעה שזוהי עובדה מוכרת שבאנליזה, הפציינט אינו לבדו. ישנם שניים מאיתנו- לא רק שניים.
מבחינה פנומנולוגית, הסיטואציה האנליטית היא מבנה, או במלים אחרות, רק דרך כך, תופעות מסוימות נעשות ניתנות לבידוד, להפרדה. זהו מבנה אחר, זה של הסובייקטיביות, אשר נותן לבני האדם את הרעיון שהם מובנים לעצמם.

לפיכך, להיות נוירוטי יכול לעזור למישהו להפוך להיות אנליטיקאי טוב, ובהתחלה, זה עזר לפרויד. כמו מר ז'ורדן (Jordain) בפרוזה שלו[1], אנו מייצרים מובן, אי-מובן, אנו טועים בהבנה. אך עדיין היה דרוש למצוא את קווי המבנה שם. גם יונג, להפתעתו שלו, מגלה בסמלים של החלומות ושל הדתות, ארכיטיפים מסוימים, ייחודיים לגזע האנושי. גם זה הינו מבנה- אך שונה מזה של המבנה האנליטי.

פרויד מציג דטרמיניזם בפני עצמו למבנה זה. לכן העמימות שאנו מוצאים לכל אורך הקורפוס שלו. למשל, האם חלום הוא איווי או הכרה באיווי? או, גם, האם ה- ego הוא מצד אחד כמו ביצה ריקה, נבדלת בפני השטח שלה באמצעות מגע עם עולם התפיסה, אך בנוסף הוא, בכל פעם שאנו פוגשים בו, הדבר אשר אומר לא או אני, עצמי, שאומר אחד ש, שמדבר אודות אחרים, שמבטא עצמו במשלבים שונים ?

אנו הולכים לעשות שימוש בטכניקות של אמנות הדיאלוג. כמו הטבח המוצלח, עלינו לדעת אילו מיפרקים, אילו התנגדויות עומדים אנו לפגוש.
הסופר-אגו הוא חוק שמנועה ממנו המשמעות, אך כזה שלמרות זאת מחזיק עצמו רק באמצעות השפה. אם אני אומר, אתה תפנה ימינה, זה כדי לאפשר לאחר להביא את השפה שלו לאותו קו כשלי. אני חושב על מה עובר בראשו כאשר אני מדבר איתו. ניסיון זה למצוא הסכמה מהווה את התקשורת שהינה ייחודית לשפה. ה- אתה הזה הוא כל כך בסיסי שהוא עולה עוד לפני המודעות. הצנזורה, למשל, שהיא התכוונותית, בכל זאת פועלת עוד בטרם המודעות, מתפקדת בדריכות. אתה זה אינו סיגנל, זהו רפרנס לאחר- זהו סדר וגם אהבה.

באותו אופן, האגו-אידיאל הוא אורגניזם של הגנה המתבסס על ידי האגו על מנת להאריך  את הסיפוק של הסובייקט. אך זהו גם כן הפונקציה שמדכאת יותר מכל, במובן הפסיכיאטרי של המונח.

האיד איננו בר צמצום למשהו נתון, טהור ואובייקטיבי, לדחפים של הסובייקט. אנליזה אף פעם איננה מובילה לציון של כמות מסוימת של תוקפניות או ארוטיזם. הנקודה אליה אנליזה מוליכה, נקודת הסוף של הדיאלקטיקה של ההכרה הקיומית, הינה- אתה הוא זה. בפרקטיקה, אידיאל זה אף פעם לא מושג.
האידיאל של אנליזה הוא אינו שליטה עצמית מלאה, היעדר תשוקה. הוא להפוך את הסובייקט למסוגל לשאת את הדיאלוג האנליטי, לדבר לא מוקדם מדיי, לא מאוחר מדיי. זוהי מטרתה של אנליזת-הכשרה.

הצגתו של סדר של דטרמינציות אל תוך הקיום האנושי, לתוך המרחב של המשמעות, לכך אנו קוראים תבונה. התגלית של פרויד הינה הגילוי המחודש, באדמת-בור, של התבונה.
 
תרגום: ליאת שליט
 
[1]" דיברתי פרוזה יותר מ-40 שנה מבלי לדעת זאת" (Il y a plus de quarante ans que je dis de la prose sans que j`en susse rien). Moliere, Le Bourgeois Gentilhomme. M. Jordain, Act II, Scene IV